ברוך הבא לשכונה, מיסייה לואיס פרננדז

עודד קרמר בודק איך סיכמה תקשורת הספורט את מינויו של לואיס פרננדז למאמנה של נבחרת ישראל ■ מהשער הפרובוקטיבי של מעריב, דרך ההישג של אבי רצון ועד הטור ההזוי באתר ההוא שאין להזכיר את שמו

תמונת היום. תסתכלו על השער במעריב ספורט אתמול (ב'), והנה לכם כל מה שרציתם לדעת על הכדורגל הישראלי. הכל יש כאן. אנחנו מאחלים למאמן החדש בהצלחה (קבלו פטריוטיות בשקל), עושים את זה בצרפתית (קיבלתם פרובינציאליות - במקרה הטוב, או נופת צופים מזויפת - במקרה הפחות מוצלח), מודים שהסיכויים להצליח לא גדולים (הנמכת ציפיות כדרך חיים), אבל מבטיחים שיהיה על מה לכתוב (התעסקות עצמית בלתי נגמרת). ויש את התמונה. כנראה מאיזו מסיבה בימים הגדולים של גאידמק. הנה דוד אמסלם מוחא כפיים כשהמאמן שלו, המאמן שלנו, עושה את מה שאין דרך לתאר אלא דוחף את ידיו לתוך מחשוף של בחורה. ‏Bienvenue‏ אדון פרננדז. ברוכים הבאים לשכונה.

‏תמונת מצב. זה עולה בבריאות, אבל חייבים להוריד את הכובע בפני אבי לוזון. באמת. יש כל כך הרבה דברים רעים על הצורה שבה האיש מנהל את הכדורגל הישראלי, אבל הפעם הוא פשוט שיחק אותה. היה כל כך קל ליפול למלכודת של ברקוביץ'. היה כל כך פשוט להיכנע לקמפיין המתוזמר שארגנו החברים הרועשים שלו. לוזון עשה להם בית ספר. החברים של "ברקו" חזרו שוב ושוב על המנטרה שמאמן זר לא מכיר את המנטליות הישראליות? לוזון מצא אחד שכן, ומה שיותר חשוב - עמד במילה שלו. במצב הנוכחי של הכדורגל הישראלי, זה הישג לא מבוטל.

‏היה בתמונה. מילה טובה גם לאבי רצון. העיתונים הגדולים יכולים לפרסם בכפולות הפותחות שלהם את גזרי העיתון שמוכיחים שהם היו אלו שפרסמו ראשונים ידיעה בנושא, אבל בדיקה קצרה באינטרנט מוכיחה שבעוד שלאורך התקופה האחרונה התעסקו רוב העיתונאים וכלי התקשורת בהוספת עוד ועוד שמות לבורסת המועמדים, כתב רצון בטורו במעריב כבר באוקטובר (!) שאם כבר מאמן זר - אז לואיס פרננדז. עכשיו תחליטו אתם אם העיתונות מסקרת את המציאות או יוצרת אותה.

‏נגטיב. למרות ההתראות המוקדמות תפס המינוי של פרננדז את התקשורת בהפתעה מהולה בלחץ קל. וקשה להאשים אותם. מצד אחד, אף אחד לא רוצה להיתפס לא מפרגן למאמן החדש (חוץ משוליות "הקוסם", כמובן, אבל עוד נגיע לזה), אבל גם לא רוצים להתלהב יותר מדי. עיתונאי טוב תמיד שומר לעצמו דרך נסיגה למקרה של כישלון. בדרך כלל דרך הפעולה המקובלת היא להפגיז את הקורא באין ספור משפטים סותרים עד שכבר אין לו מושג מי נגד מי. מי שניצח בקרב הדעות הוא אמיר אפרת בידיעות ששבר את השבלונה. אפרת נתן נאום תמיכה מכל הלב במינוי, אבל סייג אותו מראש באמירה אישית שיש מצב שהוא נסחף לגמרי, כי בזמן כתיבת הטור רוחו מרוממת במיוחד בעקבות ניצחונה של מנצ'סטר יונייטד ואיבוד הנקודות של צ'לסי. נחמד לגלות שלפחות חלק מהעיתונאים זוכרים שלמרות שיש להם כוח, הם רק בשר ודם.

‏פוטו פיניש. אבל עם כל הכבוד לאמיר אפרת, מי שזוכה בתואר פובליציסט השבוע שלנו הוא אסף אבולעפיה, העורך הראשי של האתר שאין להזכיר את שמו. אפשר לריב על התזה שהוא מציג תחת הכותרת "מגדל בבל של היו"ר אבי לוזון ונבחרת ישראל", אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההישג המקצועי. נכון שמרחוק זה נראה כאילו מדובר באוסף אקראי של מילים וביטויים שאין שום קשר ביניהם. למעשה מדובר בגאונות צרופה. במגדל בבל אנשים מדברים אבל לא מבינים אחד את השני. הדרך היחידה להסביר כמה זה מסוכן, זה לכתוב טור שאי אפשר להבין.