הניפו תמונה של נסראללה

בעולם שלנו, אם אתה לא ביקורתי, המשמעות היא שאתה כנראה לא מתוחכם. מי שלא החזיר מימיו מנה במסעדה לא באמת יודע מה זה אוכל טוב, מי שאין לו משהו רע להגיד על הממשל הוא כנראה בור ופלגמט, ומי שלא יורד על התוכניות בטלוויזיה הוא כנראה גולם, ילד בן פחות מ-4, או שניהם.

אם יש משהו שאי-אפשר להגיד על התקשורת הישראלית, זה שהיא לא ביקורתית. ובכל זאת, נדמה שאת הביקורת שלה היא שומרת רק לדברים מסוימים, ומדברים אחרים - נמנעת ממנה לחלוטין.

קחו לדוגמה את אירועי יום האדמה שבאו עלינו לטובה השבוע. התקשורת כוסתה בדיווחים על הפגנות בקרב הציבור הערבי-ישראלי שבהן, רצה הגורל, הונפו תמונות של לא אחר מאשר מיודעינו חסן נסראללה.

העיתונות המיינסטרימית עוד היתה יחסית בסדר, וניסתה לתת כמה זוויות פרשניות לתקרית הזאת. אבל לעומתה, העיתונות הפוליטיקלי-קורקטית עד דמעות בחרה רק לציין בקצרה שהמפגינים טענו כי מדובר בקיצוניים שאינם מייצגים את הציבור הערבי, ו"הביעו הסתייגות" מכך. ומדוע הם הסתייגו? כי התמונות של נסראללה הסיטו את תשומת-הלב מהסוגיות החשובות באמת, שאותן ראוי להדגיש בהפגנות שכאלה.

על כך שהנפת פורטרטים מלוטשים של נסראללה היא אכן דרך בדוקה לתפוס קצת תשומת-לב, אין ויכוח. אבל יש לי שאלת תם, ברוח חג הפסח - אם אדם שמשתתף בהפגנה מסוימת מסתייג מהכיוון שהיא תופסת, כמו, למשל, הנפת תמונות של אויב שאחת ממטרותיו הראשיות היא לחסל את המדינה שבה מתקיימת ההפגנה, שהיא במקרה גם אותה מדינה שבה אותו מפגין מתכנן להמשיך לחיות את חייו - האם מישהו מכריח אותו להישאר שם? לא יודעת מה אתכם, אבל בעיניי, לקחת את הרגליים וללכת משם, זו בהחלט אופציה ריאלית במקרה כזה.

הבעיה היא שאצלנו אין שום מחיר אמיתי שצריך לשלם על פרובוקציות שבמדינות דמוקרטיות מתוקנות היו נחשבות להסתה, לבגידה, ומן הסתם למשהו פלילי שבגינו גם אפשר להיעצר. אצלנו אפשר אפילו לומר שזה בדיוק להפך: פרובוקציות מתקבלות בברכה.

העיתונות שלנו נורא אוהבת לבקר, אבל מסתבר שזה מאוד תלוי את מי. בכיסוי של ההפגנה הזאת, למשל, אחד העיתונים בחר לצטט ביבושת את ח"כ חנא סויד מחד"ש, שלקח חלק בהפגנה ואף השכיל לנתח בווירטואוזיות את המצב המורכב ולומר כי "ישראל ממשיכה לקיים מדיניות של חוקים עוינים לאוכלוסיה הערבית".

האם אני היחידה שרואה פה את האירוניה? בואו נחשוב רגע בהיגיון - אם היו פה חוקים עוינים לאוכלוסייה הערבית, האם הפגנה כזו היתה יכולה בכלל להתקיים? אבל כנראה העיתונאים שלנו עסוקים מכדי להטריד את עצמם בשאלות שוליות כל-כך. אחרי הכל - הח"כ הערבי סיפק ציטוט, הוא מתיישב היטב עם כל מה שאנחנו יודעים על כללי הפוליטיקלי-קורקט, לכן יש מה להעביר למערכת, וזה מה שחשוב, לא?

הבחירה הזו של העיתונות, לבקר רק את ישראל אבל לא את עוכריה, היא הרסנית. האירוניה שמשום מה נעלמת שוב ושוב מעיני הבון-טון של התקשורת הישראלית היא, שגם האוכלוסייה הערבית ניזוקה מחוסר הביקורת כלפיה. כשאתה חי ללא ביקורת, אתה מרשה לעצמך דברים שהם מעבר לסביר.

ככה זה עובד אצל רוב בני האדם. האוכלוסייה הערבית מרגישה שמותר לה הכל - אולי כי באמת מותר לה הכל. גם להניף דגלי אויב ולנופף בתמונות של רוצחים שרוצים את חיסול מדינת ישראל, בהפגנה שבה משתתפים חברי-כנסת שנשבעו אמונים למדינה, ואז לפטור את כל העניין באמירה שמדובר היה רק בקומץ קיצוניים שלא מייצגים את דעת הרוב. אה, כן, ו"להביע הסתייגות", כמובן.

האם התקשורת היתה עוברת כל-כך מהר לסדר היום אילו בהפגנה של מתנחלים קיצוניים היו מניפים תמונות של ברוך גולדשטיין? יש להניח שהיא היתה חוגגת באינסוף ביקורת על זה. אבל כשמדובר בהנפת תמונות של נסראללה על-ידי מפגינים ערביים זה בסדר, אין צורך לבקר.

חבל, בעיקר כי התקשורת לגמרי מפספסת פה את תפקידה. נניח שחלומם הרטוב של ה"קיצוניים" היה מתגשם, והם היו חיים תחת שלטונו של אחד כמו נסראללה. האם מצבם היה משתפר? האם אי-פעם היתה להם בכלל יכולת להפגין על משהו?

כולנו יודעים את התשובה העגומה והאמיתית על כך. אבל לפעמים, כשאף אחד לא עוצר אותך מלזרוק האשמות קיצוניות כי אין עלייך שום ביקורת, אתה הולך ומקצין - עד שזה מגיע למקומות אבסורדיים לגמרי.

אז מה משיגה התקשורת בדרך שבה היא בוחרת ללכת? עיוות של המציאות, הפרת האיזון, ובעיקר - היא תורמת להחרפת הסכסוך הבעייתי ממילא. והכל לשם מה? לשם הבון-טון, כנראה. מה לא עושים כדי לצאת פוליטיקלי-קורקט בעיני הברנז'ה.