למה פרטיזן?

באחד מהראיונות שהעניק דינו מנגין - המלך של הכדורסל האיטלקי בשנות ה-70 וה-80 - לעיתונות הישראלית, הוא סיפר עד כמה שנא להפסיד כשחקן ועד כמה הוא כעס על עצמו אחרי כל הפסד. השורה הזאת היתה כמובן הקדמה לסיפור האישי של מנגין מהגמר ההוא ב-1977 - מנגין סיפר שמיד כשראה את צהלות השמחה של המכבים שלקחו את הגביע מווארזה שלו, הוא כעס על עצמו קצת פחות: השמחה הטהורה הזאת שהגיעה מהמקום הכי עמוק וביטאה רצון כל כך עז לנצח, גרמה לו להרגיש קצת פחות רע עם עצמו.

33 שנים אחרי הגמר הבלתי נשכח ההוא באולם פיוניר, הבנו למה מנגין התכוון: פרטיזן בלגרד מודל 2009/10 היא לא פחות מסיפור אהבה. אהבה אין סופית למשחק, שמהולה ברצון אין סופי לנצח. חבורת ילדים שמאוהבת במועדון, בסמל ובמאמן. חבורה שעומד מאחוריה קהל עצום שנאלץ שנה אחרי שנה לראות את החלומות שלו מתנפצים תחת גלגלי הכסף שמסתובב ביוון, רוסיה וספרד.

אם אתה אוהד מכבי שנמנעה ממך נסיעה לפיינל-פור בפאריז, אז אם כבר להפסיד - שיהיה לחבורה הנפלאה הזאת של דושאן וויושביץ' שכל כך רצתה לחזור אל ימי הזוהר שלה. הקשר הצהוב בין פרטיזן של היום להיסטוריה הצהובה אינו עוצר כאן: העונה החלומית של פרטיזן מזכירה את עונת סלוניקי של מכבי - רכז וסנטר ברמה אחת מעל כולם, חבורה של שחקנים משלימים, המון רעב ומאמן ענק. למכבי זה הספיק כדי להגיע לפיינל-פור ראשון אחרי תשע שנים. פרטיזן עושה את זה אחרי 12 שנים של העדרות.

בקשר לפרטיזן, אחרי הסל המדהים שהעניק להם את אליפות הליגה האדריאטית מחצי מגרש בשנייה האחרונה לפני כשבוע... שום דבר כבר יכול להפתיע.

פרטיזן היא לא הקבוצה הטובה באירופה העונה. הסיכויים שלה לקחת את התואר ביחס לשלוש היריבות האחרות בפאריז, נראה כמעט אפסי. אבל על כמות הרומנטיקה שהיא הצליחה לייצר העונה אף אחד לא יחלוק. רק מהסיבה הזאת הלב הולך עם פרטיזן.

עבור הסרבים זו נראית הזדמנות שלא תחזור עוד. ודאי לא בשנים הקרובות. ההופעה בפאריז תהיה עוד חלון ראווה שיאפשר לעשירות ביבשת לבזוז את הסרבים מכל נכסיהם כבר בשבועות הקרובים.

* הכותב הוא מנהל שיווק בקסם תעודות סל.