מה יצא לי מ-OECD?

זהו זה, ברכות, הצטרפנו לחבורת העצלנים, הפסחים והשיכורים של שלמה מעוז, ומה עכשיו?

גבירותיי ורבותיי, עשינו היסטוריה. "אנחנו על המפה, ואנחנו נשארים על המפה", במילותיו של הכדורסלן והמשורר טל ברודי לאחר שלקחנו את גביע אירופה, למרות שאנחנו עמוק במזרח התיכון. אבל האמת היא שרק עכשיו הגענו אל היעד הנכסף באמת: הצטרפות למועדון היוקרתי של המדינות המפותחות, ארגון ה-OECD.

לא עוד גרפים עם כוכבית קטנה בצד שמה של ישראל, כזו שמציינת שאנחנו רק משווים את עצמנו לחברי המועדון שעדיין לא קיבל אותנו. לא עוד נאומים נרגשים על יציבות המשק שמוכיחה כי אנחנו ראויים להצטרף, ולא עוד ליקוקי ישבן, סלחו לי על הצרפתית, לשליחי הארגון שהגיעו מפאריס. אנחנו שם כי מגיע לנו, ואנחנו שם כדי להישאר.

עצלנים, צולעים ופיסחים

גבירותיי ורבותיי, אחרי 15 שנה סוף סוף הצלחנו: אנחנו חברים בארגון בצד יוון, ספרד ופורטוגל. כן, אותה יוון לה קראנו רק לפני חצי שנייה "מדינה עצלנית", ואותן ספרד ופורטוגל, שלפי הכלכלן הראשי של בית ההשקעות אקסלנס שלמה מעוז, מלאות צולעים ופיסחים.

מעוז, כמו שאר הפרשנים הזחוחים שהתבטאו בשבועיים האחרונים, שכח כי שיעור ההשתתפות של הישראלים בשוק העבודה נמוך משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD, וששיעור העובדים העניים גבוה לאין שיעור מהמקובל במועדון היוקרתי.

גם פער ההכנסות בין העשירונים התחתונים לעליונים בישראל הוא הגבוה מבין המדינות המפותחות, למעט ארה"ב ומקסיקו. כן, גם מקסיקו חברה בארגון היוקרתי הזה, ואפילו לפנינו. מלבד זאת, ישראל גם נמצאת בתחתית המדינות בכל הקשור לגובה הקצבאות וביכולתן לחלץ מעוני. אפילו אם מסתכלים על העובדים של מחר, שהם התלמידים של היום, מגלים כי הישגי התלמידים בישראל נמצאים בתחתית של התחתית ביחס למדינות ה-OECD, וזאת בכל אחד מהקריטריונים המרכזיים: הישגים כלליים, הפערים הפנימיים בין תלמיד לתלמיד, והשוואה בין המצטיינים שלנו למצטייני שאר המדינות.

בדיוק מהסיבות האלה אנחנו צריכים להיות מודאגים מהאמירה של שר האוצר, יובל שטייניץ, לפיה הצטרפות ישראל ל-OECD היא "תעודת כבוד למשק הישראלי". התעודה הזאת עלולה להטעות את מקבלי ההחלטות בירושלים, ואת הציבור בכללותו. כאילו הריסון התקציבי, היחס בין חוב לתוצר והצמיחה הכללית הם-הם הקריטריונים לכלכלה בריאה. עוני, פערי הכנסות ופערים בחינוך, הם בסך הכל כשלים "חברתיים" שצריך לתקן על הדרך, סתם כי זה לא נעים.

את החגיגה הישראלית קלקל מעט ריצ'רד קווסט, הפרשן הכלכלי הבכיר והססגוני של רשת CNN. זה אמר לדני קושמרו מערוץ 2 במין צדק פואטי שכזה: "אני ממש לא רוצה לכבות לכם את נרות יום ההולדת, אבל אני לא יכול לחשוב על ארגון פחות רלוונטי מה-OECD עבור האזרח ברחוב. זה ארגון ביזארי שמקדם שיתוף פעולה בין המדינות החברות בו, והוא טוב בעיקר בחיזוי ובהנפקת דו"חות מעניינים לקריאה. מכל בחינה אחרת הוא לא רלוונטי - זה לא האיחוד האירופי ולא קרן המטבע. אז אל תתחילו לחגוג".

תעזבו את היוונים בשקט

ההתאהבות של הפרשנים הכלכליים בהצלפת העובדים "העצלנים" של יוון, עלולה ליצור נזק בלתי הפיך לעובד הישראלי. הם מדברים בזלזול על משכורות ה-13 הנהוגות במדינה הים-תיכונית כאילו מדובר על מעשה שחיתות שאין כמוהו.

לא חשוב שאותם פרשנים מרוויחים פי כמה יותר, גם אם הם ילדים בני עשרים ושייבה. אז מה אם משכורת 13 נהוגה גם בענף התעשייה הישראלי, ברשתות השיווק הגדולות, כמו שופרסל ורבוע כחול, בבנקים ועוד.

העובדים היוונים ביקשו להוציא קיטור משום שלא הם מוטטו את הכלכלה שלהם, אלא היו אלה פיננסיירים ופוליטיקאים רמאים. הם יודעים, כפי שהעובדים בישראל יודעים, שהראשונים לשלם את מחיר המשבר הם האחרונים שנהנים מפירות הצמיחה. אותם פרשנים זחוחים משרתים את בעלי החברות שמעוניינים במקסימום "גמישות ניהולית" ומינימום איגודים מקצועיים וועדי עובדים.

הם משדרים כי תנאי העסקה טובים הם בהכרח רעה חולה שיש להילחם בה. כך, אותם פרשנים שתקפו בלהט את שכר הבכירים וכתבו על כך מניפסטים, מאותתים עכשיו כי בסופו של דבר משכורות עתק לקומץ מנהלים לא מפרקות כלכלות. משכורת 13 לעובד הפשוט, היא-היא האסון.