הרייטינג הנמוך של ניצולי השואה

1,460 עמודים נכללו בדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע. כמה מאות עמודים מתוכו יכולים להרעיד את אמות הסיפים, לכווץ את הבטן ולעורר בחילה מתמשכת.

הדו"ח הזה קובע כי המדינה (שוב) מפקירה ניצולי שואה באופן מכוון, דורכת על פגועי הנפש רק כדי להצדיק את ההפרטה ורומסת את משתכני הדיור הציבורי כי הם לא באמת מעניינים אף אחד.

הדו"ח קובע כי בעוד שבמחוז תל-אביב בתי-הספר חרגו מעבר לתקרת שעות הלימוד והתקציב שהוקצה להם - ביתר המחוזות למדו פחות מהתקן. במילים אחרות, לא רק שיש פער השכלה בין פריפריה למרכז - מסתבר כי התלמידים בפריפריה מסבסדים את התלמידים בתל-אביב.

מדו"ח המבקר עולה עוד כי בזמן שהמדינה מפרסמת קמפיין נגד העסקת עובדים בלתי חוקיים, היא ממשיכה להביא לארץ עובדים זרים בשיטות שמיטיבות עם חברות כוח-אדם שגוזרות מכך קופון - שיטות שמנציחות ואף מגדילות באופן אירוני את מספר הבלתי חוקיים.

אבל מי שפתח את הטלוויזיה בערב שבו פורסם הדו"ח ראה בעיקר תמונה אחת: מפכ"ל המשטרה, דודי כהן, נותן צ'פחה לאחיו, תת-ניצב מוטי כהן, בטקס הענקת דרגותיו החדשות.

התקשורת המרכזית, ובעיקר האלקטרונית, התרכזה והעמיקה בפרק שבו מבקר המדינה מתאר כיצד המפכ"ל עודד את קידומו של אחיו ואף חתם על המלצה בעניין, שסללה את מינויו לתפקיד סגן מפקד מחוז המרכז.

תמונתם של האחים כהן (השוטרים, לא הבמאים) התחלפה במהרה בתמונה אחרת שגם היא כיכבה בדו"ח המבקר: שר החקלאות, שלום שמחון. גם לשמחון יש הרי אחים, ולפי דו"ח המבקר, השר קידם רפורמה בענף הלול, שאמורה היתה להיטיב איתם.

ברוכים הבאים לעידן האינפורטיינמנט. בעברית: בידור-ידע. זה עידן שבו החדשות חשובות, אבל יותר חשוב מהחדשות זה שיראו את החדשות - וכמה שיותר. וכדי שיראו את החדשות כמה שיותר, הן צריכות להיות קליטות ומעניינות. כלומר מעניינות עבור המכנה הרחב ביותר.

כדי להגיע אל המכנה הרחב ביותר, רצוי שהדברים יהיו פשוטים. כדי שהדברים יהיו פשוטים, רצוי גם שהדברים יהיו מוכרים. למשל, פרצופים מוכרים. דודי כהן ושלום שמחון מוכרים מספיק. הרבה יותר קל להצמיד סיפור לפרצופים שלהם, מאשר לפרצופים של חולי הנפש.

מכאן שעידן הבידור-ידע, הוא העידן שבו הכול אישי. על אותו משקל, הרבה יותר קל ומעניין לספר על עובדת זרה שנתפסה בביתו של אהוד ברק או בביתה של מירי בוהדנה (שתחיה), מאשר על מדיניות העסקת העובדים הזרים.

"האם קיים חשש לפלילים בחלק מהמקרים שמופיעים בדו"ח?", שאלו כתבי הטלוויזיה את מבקר המדינה. כן, השיב המבקר, ומיד צצו להם שוב הפרצופים של כהן ושמחון.

מעיון בדו"ח המבקר, בחלקים הפחות סקסיים שלו, עולה כי שנתיים לאחר דו"ח קודם של המבקר בעניין, הרשות לזכויות ניצולי השואה שבמשרד האוצר לא יישמה את מסקנותיו ולא הטמיעה מערכת ממוחשבת שעוסקת בתביעות של ניצולים. התוצאה: לא התקדם הטיפול בתביעותיהם של 7,144 ניצולים, שלפי המבקר "חלקם אף הלכו לעולמם לפני שהסתיים הטיפול בפנייתם".

האם סחבת בירוקרטית, כזו שניצולי שואה מתים ממנה תרתי-משמע, איננה בגדר עבירה פלילית? האם ריקבון מוסרי אינו חמור לפחות כמו כתב אישום? לא בעידן האינפורטיינמנט.

 11