המשכורת עולה להם לראש

יש מי ששכר הבכירים מעביר אותם על דעתם ויעשו כל טעות קריירה, רק כדי להתקרב אליהם

נראה כי הכול כבר נכתב בגנות שערוריית שכר הבכירים בחברות הציבוריות, אך נדמה לי ששווה להתייחס אליה גם מנקודת מבט של ניהול קריירה. שאלתם את עצמכם - איך משפיעה אולימפיאדת השכר הזו על החלטות קריירה?

מרבית האנשים נתקלים בטבלאות הדירוג הללו, מסתכלים על המספרים, נדהמים, משתאים, נחרדים (או שלא) וממשיכים הלאה. לא מתעכבים יותר מדי על האינפורמציה, מבחינתם היא מתרחשת במציאות אחרת. חלק ממשיך במאבק הישרדות מתיש לגמור איכשהו את החודש, בני המזל עסוקים במאמצי קידום הקריירה: שיפור המעמד התעסוקתי, השכר והחוסן בשוק העבודה.

לעומת זאת, קבוצה לא מבוטלת של אנשים מסתכלת על המספרים האלה ופשוט יוצאת מדעתה. לא משום הכשל המוסרי חלילה, רק משום שהם בטוחים שזה בדיוק מה שמגיע גם להם וכל מצב אחר הוא בלתי נסבל. לדידם, הם לא פחות מוכשרים מהחבורה המככבת בראש הטבלה, גם הם ניחנו בכל הדרוש לנהל בהצלחה בנק, חברת תקשורת גדולה, תאגיד נדל"ן ענק או מינימום איזה בית השקעות רציני; ואין שום סיבה שיסתפקו במועט.

על פחות מכמה מיליוני שקלים בשנה (לפני בונוסים ואופציות) אין מה לדבר, וכל זמן שזה לא נראה באופק הם מתפוצצים. קמצוץ מהם, השוליים הסהרוריים, יעשו הכול כדי לתקן את העוול. הם יגנבו, ימעלו , ייקחו שוחד, כל אחד לפי יכולתו (בקטן, בגדול או בגדול מאוד - תלוי בנגישות שלהם למשאבים).

האמת היא שלמאותגרי אולימפיאדת השכר אין הרבה מן המשותף. חלקם אנשים רציניים, בכירים, שכבר עשו דבר או שניים בחייהם; וחלקם טרם הוכיחו שהם מסוגלים לנהל בהצלחה חנות מכולת שכונתית.

הם באים מכל תחומי העיסוק והמגזרים במשק: משכילים, כאלה שנתקלו באוניברסיטה רק בסרטים, בני 50 ומעלה, או כאלה שבקושי מגרדים את ה-30. ערב רב של אנשים שונים ומשונים, עם מכנה משותף אחד: תאווה גדולה לכסף - כמה שיותר וכמה שיותר מהר. כל עולמם נמדד בכסף - הסביבה, החברים, הם עצמם - וכל השאר לא חשוב.

לעשות את המכה

במונחי ניהול קריירה, קבוצה זו היא הבשלה ביותר לעשות כמעט כל טעות קריירה אפשרית, שלא לדבר על העבריינים שבהם. במרדף אחרי הכסף הגדול, הם תמיד יחפשו קיצורי דרך. הם ידלגו מתפקיד לתפקיד בשביל עוד כמה גרושים, יינטשו משרות טובות ומבטיחות, לעתים לטובת הקמת עסקים כושלים, משוכנעים שהפעם הם הולכים "לעשות את המכה".

המקוממים במיוחד הם דווקא הצעירים שבחבורה, אלה שעוד טרם הספיקו להזיע בעבודה, המתעלמים מהעובדה שקריירה מצליחה ומתגמלת בונים בעמל רב ולאורך שנים. הם לא מבינים את הקונספט שכסף הוא תוצאה ולא מטרה. הם עמוסים בפנטזיות, חסרי סבלנות ודי עצלנים. הם בטוחים שעם קצת קשרים, קצת קומבינות וקצת עבודה, הם יהפכו למיליונרים בגיל ארבעים.

האמת שדי עצוב לפגוש את מאותגרי הכסף. חלק לא מבוטל מהם התברכו בכל טוב: חיים טובים, בריאות טובה, משפחה חמה, קריירה מרשימה, שכר נאה ביותר; אבל הם לא אנשים מרוצים. הם ממורמרים, כועסים, מתוסכלים, חיים בעיקר את מה שאין (כמה מיליונים לפני בונוסים ואופציות).

זה עצוב שבעתיים כי הם כנראה לעולם לא יגיעו לשם, ומי שמכיר אותם באמת יודע שגם אם יתקרבו לזה - זה אף פעם לא יספיק. האולימפיאדה תמשיך לשגע אותם, הרף כל הזמן יעלה ויחד איתו האין. לא פחות עצוב לראות את אלה שבשיא גדולתם מובלים כאחרון הגנבים לבתי-המשפט, למעצר ובסופו של דבר לכלא.

אגב, יש להם עוד מכנה משותף, לחבר'ה האלה - רובם גברים.

  • הכותבת היא יועצת לניהול קריירה
  • orna@rudi-cm.com