סחבת בלתי נסבלת

נשיאת העליון נתנה ביטוי חריג לעמדתה באשר להתמשכות ההליכים ב"בג"ץ האברכים"

פסק הדין שפירסם השבוע (ב') בג"ץ, בסוגיית קצבאות הבטחת הכנסה לאברכי כוללים, הוא בעל חשיבות רבה - משפטית, חוקתית, פוליטית וציבורית. הוא מעורר דיון ציבורי ער בסוגיית התערבות בית המשפט העליון בנושאים תקציביים, בשאלת השוואת מעמדם של סטודנטים לאלה של אברכים, בזכויותיו של הציבור החילוני לעומת המגזר הדתי והחרדי ועוד.

הדיון הציבורי הזה יכול היה להתקיים כבר לפני שנים אחדות, אלא שבית המשפט התעכב במתן פסק הדין, שהצית כעת את הדיון, לאורך שנים ארוכות.

העתירה שבה ניתן פסק הדין הוגשה לפני מעט יותר מ-10 שנים, ב-6 ביוני 2000. במקור נקראה העתירה "ארנן יקותיאלי נגד שר הדתות יצחק כהן". יקותיאלי עצמו, לשעבר חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ, הלך לעולמו בשנת 2001, כשנה לאחר הגשת העתירה לבג"ץ; כהן עצמו איננו מכהן כשר הדתות זה שנים רבות, ולמעשה התפקיד עצמו בוטל ובהמשך הוחזר בשם "השר לשירותי דת".

גם ג'ני ברוכי, אותה אם חד-הורית שעם תחילת לימודיה באוניברסיטה גילתה כי זכאותה לקצבת הבטחת הכנסה פגה, כבר מזמן איננה סטודנטית ואם צעירה.

כל זה בא לומר שהעתירה בנוגע לקצבאות הבטחת הכנסה של סטודנטים עמדה בבג"ץ במשך 10 שנים עד להכרעה היום. כיצד זה קרה?

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, פירטה בפסק דינה כי העיכובים בדיונים בעתירה נבעו בין היתר מבקשות דחייה מטעם המדינה, שביקשה לגבש קריטריונים למתן הקצבאות. בהמשך הוחלט כי פסק הדין בעתירת הקצבאות יינתן לאחר פסק הדין בעתירות אחרות, לגבי חוקיותו של "חוק טל" לדחיית שירותם של תלמידי ישיבות.

בשנת 2008 התקבל בכנסת תיקון לחוק, שכונה "חוק ג'ני ברוכי", ולפיו הבטחת הכנסה אינה נשללת מהורים יחידים המתחילים ללמוד לימודי תואר ראשון.

אחריות חלקית

השאלה שעולה במקרים מסוג זה היא על מי נופלת האחריות לסחבת הבלתי נסבלת שממנה סבל התיק. אמנם בתיקים חוקתיים, שבהם מתבקש ביטול של סעיף חקיקה, מן הראוי שבית המשפט ימתין לתהליכים ברשויות השלטון האחרות, שהם איטיים מטבעם. ובכל זאת, על השופטים מוטלת האחריות להגביל את משך הזמן שמבקשת המדינה לצורך שקילה, גיבוש קריטריונים, או קידום הצעת חוק, אם הם נוכחים לגלות כי אורך-רוחם מנוצל לרעה.

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, היתה ערה לכך, ובאופן חריג נתנה ביטוי לעמדתה באשר להתמשכות ההליכים בתיק זה בפסק הדין עצמו. "ככלל אין זה ראוי שבירור עתירה יימשך פרק זמן רב כל כך", כתבה ביניש, "אולם, יש ומגיעים לפתחו של בית המשפט עניינים שהכרעה בהם מצריכה היערכות שונה מן הרגיל, על-ידי מתן אפשרות לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת לבחון את היקף מעורבותם".

היא אף נטלה אחריות, חלקית ובמרומז, לנזק שנגרם לעניינם של העותרים כתוצאה מהסחבת. "אנו מכירים בכך שהמתנה זו פגעה בציפייה שהעתירה תוכרע בפרק זמן סביר", כתבה, "ואין לנו אלא להצר על כך".