קיק-אנד-כלום

כשאתה יוצא מהמלון בבוקר ודורך על משהו, רוב הסיכויים שדרכת על עיתונאי בריטי. והעיתונאים הבריטיים שמסתובבים כאן בכמויות, הם התורמים העיקריים להאדרה המוגזמת של נבחרת אנגליה. מנפחים ציפיות לא הגיוניות, כדי שיוכלו אחר-כך לפוצץ את הבלון

המשחק של נבחרת אנגליה נגד אלג'יריה הפך אותי, ל-16 שעות, לאדם זועף, ציני וממורמר. ראיתי אותו בקור נוראי בכיכר מלרוז ארץ' עם עוד כאלפיים איש, וכולם ממורמרים וכועסים על תת-הכדורגל הזה. אם זו לא היתה אלג'יריה הייתי מתחיל לעודד אותה בקול, כמו הדרום אפריקאים שקראו "אפריקה, אפריקה" בקצב. לא רק שהכדורגל שאנגליה שיחקה היה מביך, נראה היה שלשחקנים עם "שלושת האריות" על החזה לא היה חשק לשחק, שהם כועסים על עצמם ועל העולם על שהם חייבים להשפיל את עצמם על המגרש. וויין רוני, סטיבן ג'רארד ופרנק למפארד זחלו על המגרש כמו אריות זקנים ומותשים.

יש לכך כל מיני הסברים. העיתונאי סיימון קופר, המוכר לקוראי מדור זה, אמר לי שלדעתו הדבר נעוץ בהכשרה האנגלית. "כל השחקנים גדלים עד גיל 18 במועדונים קטנים. הם לומדים קיק-אנד-ראש, וכל פעם כשמשהו מתקלקל או מסתבך הם חוזרים אוטומטית למה שהם יודעים הכי טוב". זה המצב, כנראה, מאז ההשמטה הגורלית של רוברט גרין מול ארה"ב. עולמם של האנגלים חרב עליהם, והם שקעו לביצת החששות מפני חזרה על טרגדיות העבר - מה שכמובן גורם לטרגדיות הללו לחזור על עצמן. הבעיה המנטלית של שחקני אנגליה חייבת להיות מטופלת, ולמען האמת, זו נקודה שפאביו קאפלו חייב לרשום לחובת עצמו. אבל איך זה שהכוכבים הגדולים, אחת הנבחרות הפייבוריטיות לזכייה בטורניר, מגיעה בכלל למצב הזה?

***

אלמנט אחד הוא של האדרה מיותרת. נבחרת אנגליה הצליחה יפה בשנתיים האחרונות, כשהיא מבטיחה את ראשות בית המוקדמות שני מחזורים לסיום, מביסה את קרואטיה 1-5 ללא תנאי ומציגה כדורגל נאה וקבוצתי. אבל גם החולשות היו ידועות: הבעיה להציב את ג'רארד ולמפארד יחד בתפקידים דומים; הסיומת החלשה כשרוני לא בכושר; היעדרם של בקהאם, ברידג' ופרדיננד, שחקני מפתח במוקדמות. הסיבה שאלה לא השפיעו על הציפיות נעוצה בתקשורת: הרבה מאוד עיתונאים תלויים לפרנסתם במה שעושה הנבחרת, וככל שחשיבותה של זו עולה, כך גם חשיבותם הם, והערך של מה שהם מייצרים. לא רק אנגלים, בכל העולם עוסקים עיתונאים בניתוח הנבחרת האנגלית... כך למשל יצא ה'סאטרדיי סטאר' הדרום אפריקאי בכותרת "אנגליה שוב אשפה".

אבל בכל זאת, התקשורת האנגלית תלויה בנבחרת כעורק ראשי. בדרום אפריקה מסתובבים מאות עיתונאים בריטיים, יותר מהאמריקנים, מהטלוויזיה המקסיקנית או אפילו מהצבא הברזילאי. כשאתה יוצא מהמלון בבוקר ודורך על משהו, רוב הסיכויים הם שזה עיתונאי בריטי. מכאן תשומת הלב הרבה, ואיתה גם הציפיות.

אבל מעבר לציפיות, ישנה גם חולשה אמיתית של האנגלים. הם נראים מותשים, תלושים ולא מרוכזים. אחד הגורמים היא הליגה הארוכה והשוחקת באנגליה, ממנה מגיעים כל השחקנים בנבחרת. אבל גם ליגת האלופות נושאת באשמה: ההשקעה הגדולה בה ותשומת הלב שהיא מקבלת, מעמידה את גביע העולם בצל. החשיבות של זה יורדת, וכך גם הנכונות להשקיע עבורו בכל משחק.

חוץ מזה, לא ברורה ההתעלמות מחוסר ההצלחה הכרוני של נבחרות אירופאיות בטורניר מונדיאל מחוץ ליבשת שלהן. המרחק הגדול ביותר בין זוכה אירופית ובין המארחת היה ב-1982, כאשר איטליה זכתה בספרד.

מעבר לכך, אם ניקח את נבחרות חמש הליגות הגדולות באירופה (צרפת, אנגליה, גרמניה, איטליה וספרד), הן שיחקו במונדיאל הנוכחי עד עתה שמונה משחקים, וניצחו משחק בודד. היתרון של הדרום אמריקנים, ובמידה מסוימת גם של האסיאתיים (בייחוד דרום קוריאה ויפן) נעוץ בשיטה הקיימת: האמריקנים רגילים בנדודים, במשחק בתנאים שונים רחוק מהבית. מצד שני, יש להם גם ליגה מסודרת ויציבה שעוסקת בפיתוח כישרונות, שבתורם יאלצו לנדוד. אם האירופי כבר נודד, אז זה מהולנד לגרמניה, או מספרד לצרפת - שם אולי קוראים לשינקן אחרת, אבל החזיר הוא אותו חזיר והכדורגל הוא אותו כדורגל. עד שהם נאלצים לנסוע למונדיאל.