פסטיבל הפרסום בקאן: המיתוס על ישיבת הגמר מתברר כנכון

עד ישיבת הגמר שהתרחשה אמש (שבת), בה דנו ברשימת העולים לגמר בפסטיבל הפרסום בקאן, הייתי די משוכנע שסיפורי האימה שסופרו לי על המתרחש ביום גורלי זה הינם בגדר מיתוס. אך לאחר קיומה של ישיבה סוערת במיוחד שנמשכה קרוב ל-13 שעות, אני מודה ומתוודה כי יש דברים בגו.

אם בשלב הראשון עיקר השיפוט היה ברובו אינדיבידואלי, השלב השני - בו שפטנו אתמול - היה קבוצתי להחריד. העבודות שהופיעו ברשימת הנבחרים נדונו בקפידה.

הוקסמתי מהאופן שבו כל עבודה לא רק שייצרה דיון חדש ומרענן - אלא אף טוותה סביבה שתי קבוצות הומוגניות קטנות שנתלו על לשון המאזניים: האחת שיצאה נגדה ותקפה את העבודה והסטטוס הזמני שניתן לה, והאחרת שיצאה להגנתה.

הפינג-פונג השיפוטי נמשך כאמור שעות רבות, ובמהלכו נפסלו הרבה עבודות. כך קרה שבכל שעה שעברה כיווצה הרשימה את ממדיה.

מלבד הדיון הפרטני, היה מרתק לראות למשל את השופט מהודו שהגן בחירוף-נפש על גבולות קטגורית הדיירקט ועל אופיה המיוחד. מבחינתו, עבודה שתופיע בשורט ליסט ואינה נושאת גנים של דיירקט, תביך אלפי אנשי דיירקט שיצביעו עלינו חבר השופטים וישאלו: "הכיצד"?

להבדיל מישראל, שבה קיים מספר מצומצם מאד של משרדי דיירקט, בעולם ככלל מדובר בתעשייה ענפה המנסה לשמור על זכות הקיום שלה כשמשרדי הדיגיטל מהווים איום ומתפקדים הלכה למעשה כמשרדי דיירקט לכל דבר.

ללא כל קשר, הוויכוח האם העבודה היא דיירקט הוא מאוד רלוונטי בתחרות שבה קיימות מספר קטגוריות. הרבה מהעבודות שנפסלו התאימו יותר לשיפוט בקטגוריות שונות כדוגמת מדיה וסייבר.

כעת נותר רק לחכות ליום השיפוט האחרון, שבו על-פי הסיפורים הופכים הוויכוחים לקשים יותר, והדיון אודות הזוכה ב"גרנד פרי" הינו סוג של קטטה המונית.

* הכותב הוא שותף במשרד הפרסום שמעוני-פינקלשטיין-ברקי DRAFT FCB ושופט בקטגוריית הדיירקט בפסטיבל הפרסום בקאן.