הולנדים, בירה ושידורים חוזרים

מילא בערוץ 10, אבל גם בערוץ 2 נקבל הערב (ג') שידור חוזר בפריים-טיים

אולי זה רק אני, אבל יש לי תחושה שלא מעט ישראלים מנסים (כמוני) להחלים הקיץ מטראומת ילדות, בדמות הפסדה של הולנד לגרמניה בגמר 1974. התחושה הזאת קיבלה חיזוק בשישי האחרון כשיצאתי מהבית לכיוון הפאב כדי לצפות בהולנד-ברזיל, וחלק מהרחובות בעיר נראו כאילו תושבי תל-אביב התגייסו סוף-סוף, באיחור אופנתי של 5 שנים, למען גוש קטיף. לערוץ 1, לפיכך, שיביא הערב (ג') את הנבחרת ההולנדית (21:00) לכל בית בישראל, אין לי טענות. אבל מה קורה בערוצים 2 ו-10?

מי שיצפה בערוץ 2 הערב למשל, יזכה לשידור חוזר של "ילדי בנק הזרע", מי שנולדו מתרומות זרע ותיאורטית יכולים להיתקל בבני משפחה לא ידועים שמקורם בתורם או בתרומה אחרת מטעמו.

מדובר בסרט סביר על נושא מעניין, אבל שידור חוזר בפריים-טיים? בערוץ 2? יש דברים שהתרגלנו כבר לקבל מערוץ 10 למשל (תיכף נגיע אליו), אבל ערב שלם של שידורים חוזרים?

המנה השנייה בתפריט, אגב, היא יופי של בחירה: "אהבה קולומביאנית" של שי כנות עם מילי אביטל ואסי כהן: טיפשית, קלילה ומבדרת עד מאוד - בדיוק מה שצריך מי שלא אוהב כדורגל בליל קיץ הביל.

ומה בערוץ 10? ובכן, התרגלנו כבר לעובדה ש"בעונה הפיננסית" של הערוץ הזה נזכה ללא מעט שידורים חוזרים, אבל הפריים-טיים של ערוץ 10 הערב יכול לשמש השראה לנבחרת אורוגוואי, שמקבלת כאן שיעור באיך אפשר להמשיך ולהוציא מים - לא מהסלע, כי אם מאבן החצץ שנקראת "ולתפארת מדינת ישראל" - הפקה שהמונח "דלת תקציב",עושה עימה חסד ושמבוססת על קטעי ארכיון וגיוס שני הטאלנטים של הערוץ, אורלי וגיא, לטובת קריינות רצף בין הקטעים.

אני יודע: בתקופות צנע אין ברירה אלא לאכול אבקת ביצים ולפנטז על התרנגולת, אבל שידור חוזר בטווח של 72 שעות מהשידור המקורי (בתוספת פרקים "קלאסיים" כלומר, מלפני שבוע ושבועיים!)? זה לא קצת מוגזם?

מלנכוליה ישראלית במיטבה

ערב מסרטי אסי דיין, ג' מ 22:00,"יס 3"

אפרופו האייטם הקודם: אני יודע שזה לא ממש מקורי לכתוב כמה אסי דיין מוכשר, ומי יודע? אולי בלי כל הסמים והבלגן היה מתפתח כאן יוצר ענק בקנה-מידה בינלאומי.

אבל בעוד החלק השני של הערב "שמיכה חשמלית ושמה משה" (23:46) הוא סרט שהמסר שלו, בהנחה שהוא קיים, קצת נשגב מבינתי - הרי ש"החיים על-פי אגפא" היה ונותר סרט מרשים: ספק "ציטוט ללא מקור" מאפיזודה תל-אביבית מוכרת, ספק נבואה שמגשימה את עצמה: אסי דיין היה הראשון לתקוע סיכה בבועה התל-אביבית ולהבטיח לה שמנהג בת-היענה, שבמסגרתו אנו עוסקים לכאורה רק בשלנו, עוד יתפוצץ לנו בפנים.

"הבועה" התל-אביבית המפורסמת מוצגת כאן לא כשמורת טבע, אלא כראשו מלא המוגלה של חצ'קון שעומד להתפוצץ.

הצילום בשחור-לבן, הדמויות המוגזמות על גבול המופרך, קריקטורה חולנית של טיפוסים כמעט מצוירים כמו בחוברת קומיקס, ובעיקר ההבנה שכל זה ייגמר יום אחד בפיצוץ גדול - מעניקים לסרט הזה את היכולת לגרום לצופה לתחושת מחנק כמעט פיזית.

מלנכוליה ישראלית במיטבה.