אין מקום תחת השמש

בחודש שעבר נשבר בישראל שיא הביקוש לחשמל. רזרבת הייצור של חברת החשמל הגיעה לתחתית החבית וכמעט כל גנרטור במדינה גויס, בתשלום מלא, כדי לספק ביקושים ולמנוע הפסקות חשמל יזומות.

כל אותה שעה עמדו מהצד אנשי החברות הסולאריות ותלשו שערות ראשם בתסכול: בשעה שבמדינות כמו גרמניה מספקים מתקנים סולאריים אלפי מגה ואט לרשת, מצליחה ישראל שטופת השמש לייצר רק שבריר אחוז מאנרגיה סולארית.

בינואר 2009 קיבלה הממשלה החלטה היסטורית לפתח את ענף ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות, ובראשן השמש. בין השאר נקבע בהחלטה כי כבר משנה זו, 2010, יקומו בישראל תחנות כוח בהספק של 250 מגה ואט בכל שנה.

אזור הדרום נבחר לשמש מרכז האנרגיה הסולארית בישראל בזכות הקרקע הזולה והזמינה, היישובים המוזנחים, הצמאים למקורות הכנסה נוספים, נתוני הקרינה המצוינים וגם חזון ישן של דוד בן-גוריון, שלא התממש עד היום, ובפועל - כלום. אפילו תחנה קטנה אחת לא הוקמה עד היום על אדמת ארץ הקודש. תוכניות ממשלתיות ופרטיות להקמת תחנות כוח בהספק כולל של יותר מ-1,200 מגה ואט תקועות בצנרת הביורוקרטיה הישראלית.

ההסבר לכישלון צורם בפשטותו. קובעי המדיניות השאירו את מלאכת היישום לדרגים המקצועיים. מיד התברר שחזון האנרגיה הסולארית מתנגש עם האג'נדה הפרטית של המשרדים הקובעים באמת את המדיניות הקרקעית במדינת ישראל. מינהל התכנון במשרד הפנים רואה במתקנים סולאריים איום על עיקרון השטחים הפתוחים ומשרד החקלאות רואה בהם איום על הקרקע החקלאית. משרד הביטחון "מצפצף" על כל מה שאינו בטחוני. משרד התשתיות תחת השר הנוכחי התגלה כמשענת קנה רצוץ ניירות העמדה שלו, שקראו להקל את הקמת המתקנים הסולאריים, הושלכו אחר כבוד לפח האשפה. ושר התשתיות? קולו לא נשמע עד היום. השר לנדאו מתברר עסוק בעניינים אחרים. הנה המתכון לכישלון המחפיר.