אם היו שואלים את לימור לבנת, שרת התקשורת שבתקופתה הוחלט על הקמת חברת לוויין, על זה שיגיע יום שבו yes ו-HOT יילחמו יחד מלחמות רגולטוריות נגד משרד התקשורת והמועצה לשידורי כבלים (אז המועצה היתה רק לכבלים) בנושאים כמו טלוויזיה דיגיטלית, חבילה צרה ושאר ירקות - סביר להניח שהיא היתה חושבת שנטרפה דעתו של השואל.
גם כמה דמויות מאוד מוכרות היום בשוק התקשורת - כמו אבי גבאי, מנכ"ל בזק; דוידה לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה; עמי אראל, מנכ"ל בזק דאז; והרצל עוזר, מנכ"ל HOT, שכיהן כסמנכ"ל השיווק של בזק באותה תקופה - היו סבורים כי מדובר בחיזיון תעתועים.
אבל כידוע, המציאות חזקה מכל דמיון - ואותן דמויות מסתכלות היום על yes ולא מאמינות שעשור אחרי הקמתה, החברה בועטת ונלחמת כתף אל כתף יחד עם HOT ברגולציה בלתי אפשרית.
הסיפור של yes הוא סיפור על קרב ענקים שניהלו ביניהם מלחמת רגולציה מרה וחסרת תקדים. ישנם כמה גיבורים שנושאים צלקות עמוקות מהמלחמה הזו. אנשים כמו איתן רוב, המנכ"ל הראשון של yes; ויוסי דואר, מנכ"ל חברת הכבלים תבל שקרסה כתוצאה מהמאבק - הם עדויות מהלכות לסיפור שהעסיק את הצמרת הכלכלית ואת כתבי התקשורת במשך כמה שנים, לילות כימים.
אי-שם באזור שנת 1997 הרגישה לימור לבנת, שהיתה שרת התקשורת בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, שחברות הכבלים עברו את הגבול. מונופול חברות הכבלים שלט ביד רמה בשוק, והצירוף של מחירים גבוהים, פלוס אי-חיבור הפריפריה, בתוספת חבילת ערוצים אחידה שלא אפשרה ללקוחות לבחור חבילות שידור (טירינג), הביאו אותה להחלטה לדחוף תחרות באמצעות לוויין בכל הכוח.
מי היה מאמין, אבל אז הכוח של חברות הכבלים היה כל-כך גדול, שהממשלה פנתה והציעה להם לחבר את הפריפריה באמצעות לוויין. לרוע מזלן של חברות הכבלים הן סירבו - והתוצאה היתה שהוחלט להכניס את הלוויין בכוח. הרעיון גובש יום אחד במשרדה של מיכל רפאלי-כדורי, יו"ר מועצת הכבלים דאז והיום סמנכ"ל הרגולציה של חברת yes.
באחת הישיבות - שבה השתתפו גם אבי גבאי, מנכ"ל בזק היום, שאז כיהן כרפרנט באגף התקציבים; דוידה לחמן-מסר; ודוד ברודט, שהיה אז מנכ"ל משרד האוצר - הוחלט להכניס תחרות לכבלים באמצעות לוויין דרך חוק ההסדרים.
הכבלים הלכו לבג"ץ והפסידו, ומכאן ואילך נולד סיפור הקמתה של yes, רצוף מאבקים וקשיים, שהסתיימו לפני כ-5 שנים כאשר החברה קיבלה את המימון האחרון שלה מבעלי המניות והגיעה להסדר מימון עם הבנקים שמאפשר לה להתמודד בכוחות עצמה עם האתגרים העומדים לפתחה, מבלי שתזדקק לעזרה חיצונית עד היום.
ההחלטה להכניס תחרות בכבלים באמצעות לוויין היתה כל-כך משמעותית לבעלי המניות בחברות הכבלים, עד שעיניהם טחו מלראות שאי-אפשר להמשיך את החגיגה הבלתי נגמרת של מונופול טלוויזיה, שעושה ככל העולה על רוחו.
מי היה מאמין, אבל עורך הדין שערוצי זהב שכרה בזמנו במסגרת ההתנגדות שלה לפריסת תשתיות כבלים בפריפריה היה עו"ד דוד תדמור, שהציג חוות-דעת מרשימות המנמקת מדוע היא לא חייבת לעשות זאת. אותו תדמור מונה לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים, ובמסגרת תפקידו היה אחראי במידה רבה להסדרת השוק, לאחר הכאוס ששרר בה-בעת ש-yes עלתה לאוויר בשנת 2000.
בזק נכנסה לתמונה
ישנן מספר אבני-דרך מרכזיות בחייה של yes. ראשית, ההחלטה לאפשר לחברת בזק להיות חלק מבעלי המניות. בתקופתו של עמי אראל כמנכ"ל בזק בסוף שנות ה-90, התחדדה העובדה שרשת הכבלים מסוגלת לשמש להרבה שימושים חוץ מטלוויזיה.
האיום על בזק היה ברור - רשת כלל-ארצית, שבה שותפות המשפחות העשירות במשק, משוחררת מבעלות ממשלתית, יכולה לייצר תחרות אפקטיבית לבזק שהיתה אז מונופול בלתי מעורער. אראל צפה את סימני הכניסה של הכבלים לתחרות באינטרנט, שהיה אז רק בחיתוליו וכמובן בטלפוניה. ההתקפה של בזק על חברות הכבלים היתה דרך כניסה ללוויין.
לבנת לא שוכנעה בקלות לאפשר לבזק להיות חלק ממיזם הלוויין, אבל בעזרת קובי בן-גור, מקורבה, שהיה דירקטור בבזק ולימים גם יו"ר פלאפון, הסכימה. תדמור הסכים גם הוא, אך לא מאהבת מרדכי - אלא מפני שהבין שללא בזק הלוויין לא יתרומם, פשוטו כמשמעו. ואם כדי לייצר תחרות במונופול הכבלים יש מקום לאפשר לבזק להיות חלק מהמיזם (בעלת מניות מוגבלת) - אז המחיר שווה את זה.
ברבות הימים התברר כי כתוצאה מהעלויות המטורפות שנבעו מהמלחמות בין הפלטפורמות, בזק הפכה להיות בעלת השליטה הלכה למעשה, כי אף אחד מיתר בעלי המניות לא היה מוכן להמשיך ולממן את ההרפתקה הקרויה yes.
לאחר ש-yes עלתה לאוויר החלו מלחמות על התוכן ועל התנאים שבהם תוכל לרכוש תוכן שנשלט רובו ככולו על-ידי חברות הכבלים. מהר מאוד התברר כי בלי הערוצים 3, 4, 5, ו-6 (דאז), yes תתקשה מאוד לגייס מנויים.
מזכיר הממשלה היום, צביקה האוזר, ומי ששימש אז כיו"ר מועצת הכבלים, נלחם בחברות הכבלים מלחמת חורמה בנושאי התוכן, משום שהבין כי הסכמי התוכן של חברות הכבלים אינם מאפשרים ל-yes להיכנס לשוק. בלהיטות יתר של עורך דין צעיר, שנהנה מגיבוי מוחלט של שרת התקשורת לימור לבנת, היה מוכן האוזר להגיע לכדי ריסוק חברות הכבלים - והתיר ל-yes לקנות תוכן בבלעדיות על חשבון חברות הכבלים.
המלחמה על התוכן הביאה את שני הצדדים לאיבוד עשתונות, שעלה להם ולמשלם המסים הישראלי מאות מיליוני שקלים. כמה יהודים טובים באולפנים בארה"ב הרוויחו מיליונים כתוצאה מהמאבקים הללו. מחירי התוכן האמירו לשחקים, ואפילו מדינות פי כמה יותר גדולות מאיתנו הוציאו פחות על תוכן.
התוצאה היתה כמובן הפסדי-עתק לתעשייה שהיתה עד אז רווחיות מאוד ופגיעה קשה ביכולת של yes להתקיים, דבר שכעבור זמן לא רב אף הביא לקריסתה של חברת הכבלים תבל.
השקעה של 3 מיליארד שקל
שקט יחסי הושג בגזרה בעקבות התערבותה של דורית ענבר, שמונתה לתפקיד יו"ר מועצת הכבלים והחליפה את האוזר, וכמובן בסיועו של תדמור, שהיה אז הממונה על ההגבלים העסקיים. תדמור הצליח להוריד את הצדדים מהעצים שעליהם טפסו, וביחד עם ענבר הגו את הגנת הינוקא שתקבל yes ואשר הביאה להפסקת הרדיפה המטורפת אחרי התוכן העולמי.
התוצאה היתה הסדר ל"מאסט סייל", כלומר חובה על הכבלים למכור את התוכן שלהם ל-yes בתוספת הגנת ינוקא למשך 9 חודשים שבהם הכבלים לא יוכלו למכור חבילות טירינג, כלומר חבילות של ערוצים (עד אז מכרו הכבלים חבילת בסיס אחת במחיר קבוע). הבונוס של חברות הכבלים היה ההיתר שיינתן להן להתמזג והכניסה לשוק התקשורת (אינטרנט וטלפוניה).
אילו הרגולטור היה מאפשר לכבלים להיכנס בזמן לשוק התקשורת ולא מערים קשיים על המיזוג ביניהן, ייתכן כי HOT היתה היום במקום אחר לגמרי. מה שבטוח שנתח השוק שלה באינטרנט היה גבוה יותר ממה שהוא היום.
הקשיים המימוניים של yes היו לא פחות סבוכים, וגם היא עמדה על כרעי תרנגולת בשנים הראשונות להקמתה. על מנת לסבר את האוזן, בתוכנית העסקית הראשונה של yes יועדו 250 מיליון שקל לצורך השקעה. הוותיקים בוודאי זוכרים איך מרבעון לרבעון התברר כי אם בעלי המניות ישפכו עוד ועוד כסף - העסק יקרוס. בסופו של דבר, yes שתתה 3 מיליארד שקל מבעלי המניות שלה, וספק אם אי-פעם הם יראו אותם בחזרה.
ברור שבלי בזק והכיסים העמוקים שלה, yes לא היתה שורדת. זה היה פרדוקס גדול, כי ככל שבזק הזרימה כסף ל-yes - הנזק לחברות הכבלים הלך והעמיק, וכך קרה שהמדינה, באמצעות חברת בזק הממשלתית, נלחמה מלחמת חורמה במשקיעים פרטיים, על חשבון כספי משלם המסים.
גבאי היה אחד המתנגדים התקיפים להמשך ההזרמות, כי הוא ראה שהכסף לא יחזור, אבל בתקופתו של אילן בירן כמנכ"ל בזק ההזרמות לא פסקו.
כאמור, עלייתה לאוויר של yes היתה רצופה בטעויות רגולטוריות קשות שהובילו לנזקים של מיליארדי שקלים לחברות עצמן ולנו כצרכנים. אך כניסתה של חברת הלוויין הביאה לפריחה בהשקעות בהפקות מקור, והפיחה רוח חיים בכל עולם הטלוויזיה שישן שנת ישרים תחת מונופול הכבלים. בבת-אחת קיבל הציבור סדרות שלא ראה מעולם ו-4 ערוצי סרטים. נוצרה תעשייה חדשה שהעסיקה עשרות אלפי עובדים.
המדינה התחילה לקבל תמלוגים (אגב, שלא בצדק) מהכנסות yes, והתחרות מול HOT אילצה את האחרונה להיכנס אף היא למהלך של השקעות חדשות בשדרוג הרשת, בפריסת תשתיות בפריפריה, ושיווק טכנולוגיות ומבצעים מכירתיים שלא היו קיימים קודם לכן, במסגרת הרדיפה אחרי לקוחות. לפתע פתאום הרגישו הלקוחות נחשקים ושיש חלופה. מה צריך יותר מזה?
yes נאבקת ב-DDT ובחבילת הבסיס הצרה
חברת yes, כמו יריבתה HOT, מביטה אל השינויים הצפויים בקרוב בשוק התקשורת בדאגה. שני האיומים המשמעותיים לפי שעה כלפי החברות הן התעצמות ה-DTT והפיכתו לפלטפורמה שלישית חזקה ומאיימת, ולצד זה התערבות המחוקק והדרישה מהחברות להעמיד חבילת בסיס צרה.
ב-yes התחייבו בעבר כבר לספק למנויים חבילה צרה, אבל מתנגדים להוראה מהאוצר באשר לגודלה ולתמחורה. לפי שעה, נושא החבילה הצרה פוצל מהחוק המקורי שהציע האוצר לרפורמה בשוק התקשורת, והתייחסות אליו אמורה להופיע בחוק ההסדרים.
משרד האוצר, בתמיכת ארגוני הצרכנים, רואה בחבילה הצרה מטרה צרכנית מהשורה הראשונה - שהציבור ישלם על מה שהוא רואה. חוק ההסדרים קובע כי החברות יחויבו לשווק חבילות בסיס צרות - ומעבר להן לאפשר רכישה של כל ערוץ בנפרד. הוא לא קובע מחיר או היקף, אבל קובע כי התערבות הממשלה בנושא תוכל להתממש רק כאשר יוכנס פרסום לכבלים וללוויין.
באשר ל-DTT, חוק ההסדרים קובע כי ייבחנו דרכים להרחבתו מ-5 הערוצים שהוא כולל היום. חברת הלוויין והכבלים החלו לקחת בחשבון את התעצמות השירות וההנחה כי בעתיד יצטרפו אליו גם ערוץ 9 דובר הרוסית, מהלך שזוכה ללובי רחב בכנסת וערוץ ערבי ייעודי.
צעד זה עלול להביא לבריחת מנויים מהחברות, וכחלק מההיערכות לכך מבקשים הגולים להרחיב את יכולותיהם בייצור חדשות ואף לקבל את האפשרות שלא להמשיך ולהעביר על-פי חוק את ערוץ 9, ולספק לו אלטרנטיבה.
yes
כתבות
ני"ע
