לפרסם הסדרי טיעון מראש

הצעה: כשיש עניין ציבורי מובהק - טיוטת הסדר הטיעון תפורסם מראש כדי לאפשר דיון ציבורי

אני מבקש לטעון כי תאונת "פגע וברח" שבה נהרג אדם או הפך ל"צמח", משולה לרצח. אני אומר את הדברים בהקשר של פסק הדין שניתן הבוקר (ב') בעניין של עמרי נעים ופנינה תורן, דורסי הנער אמיר בלחסן. מאז הפגיעה בו שרוי אמיר בתרדמת.

תרדמת היא מוות. בעצם, גרועה ממוות. זה גזר דין לגסיסה ממושכת ורוויית סבל, גם לנפגע, ועוד יותר לבני משפחתו. זה הרג הקורבן והרג המשפחה, הרג בעינויים. ולכן זה גם רצח.

אני מתקשה לראות את ההבדל בין להרוג מישהו ובין להשאירו על הכביש פצוע קשה. מי שעושה זאת אומר שלא אכפת לו אם הפצוע ימות. מי שמשאיר פצוע ללא טיפול - דן אותו למוות.

זה הרבה יותר גרוע מהפגיעה עצמה, כי פגיעה בכביש עלולה לקרות לכל אחד, ואם האדם לא היה שיכור או מסומם, אז הפגיעה היא לרוב תוצאה של רשלנות, חוסר תשומת-לב ושאר תופעות שלא צריכות לקרות, אבל קורות.

בכל מקרה, מי שפוגע לא עושה זאת בכוונה, הוא לא אדיש לגורל הנפגע. מי שנוטש את הנפגע, לעומת זאת - עושה את אקט הנטישה בכוונה, כשהוא יודע כי השארת הנפגע עלולה לגרום למותו. לכן זה נכנס לקטגוריה של רצח.

החוק עוד לא רואה כך את פני הדברים, ובאמת הגיע הזמן לשינוי גישה. צריך לקבוע במפורש כי תאונת פגע זו תאונה, בעוד שתאונת ברח היא רצח. לו כזה היה החוק, היה נמנע הסדר הטיעון המביש והמקומם על 3 שנות מאסר לזוג הדורסים הרוצחים.

אבל בינתיים, עד שהחוק יתוקן, צריך לטפל במוסד הקרוי הסדר טיעון. מתי אנחנו שומעים על הסדרים כאלה? - לאחר שבית המשפט מאשר אותן. במקרים שבהם ההסדר נגוע בחוסר סבירות, קמה צעקה. אלא שזה קצת מאוחר, כי אם בית המשפט מאשר את ההסדר - כבר לא ניתן לשנותו.

להבדיל מפסקי דין רגילים, פה אין מי שיערער - שהרי שני הצדדים חתומים על ההסדר. כלומר, הסדר הטיעון הופך להיות סוף פסוק. התוצאה היא שקולו המוחה של הציבור כבר אינו רלוונטי.

בנושא שהציבור אינו מתעניין בו, זה מצב נורמלי. אבל במשפטים שיש בהם אינטרס ציבורי מובהק, הרי במדינה דמוקרטית מן הדין לאפשר לציבור לומר את דברו על הסדר הטיעון כשעוד ניתן להשפיע עליו, כלומר לפני שבית המשפט פוסק את דינו.

אני מציע, לכן, שהפרקליטות תאמץ כללים ברורים האומרים כי במקרים בהם יש עניין ציבורי מובהק, תפורסם טיוטת הסדר הטיעון המוצע שבועיים לפחות לפני הגשתה לבית המשפט, כדי לאפשר דיון ציבורי עליה.

הפרקליטות יכולה להתחשב ברחשי לבו של הציבור, והיא יכולה להתעלם מהם. אבל היא חייבת לאפשר לציבור להביע את דעתו - והיא חייבת להקשיב.