תבע וברח

מה לכל הרוחות ההבדל שמתעקשים למצוא בין הריגת אדם בכוונה לבין נטישתו והפקרתו?

אני קורא הבוקר (ג') דיווחים על שמעון מלכה, ילד בן 3, שמכונית נוסעת פגעה בו והשאירה אותו מדמם על הכביש. הנהג הפוגע ברח ונעלם. כעבור מספר שעות נעצר אדם כחשוד במעשה. אבל מכיוון שהוא כבר שוחרר מהמעצר, יש להניח כי החשד אינו מבוסס. בכל מקרה, כששמעתי על המקרה חשבתי לעצמי כך: 'או-קיי, נניח שיתפסו את הנהג, מה יקרה אז?'

לפני ניסיון העבר, הרחוק והקרוב מאוד, תוגש תביעה, וכעבור שנה-שנתיים-שלוש-ארבע ייגזר עליו עונש מאסר של שנה-שנתיים-שלוש, עם או בלי עסקת טיעון. זו פחות או יותר הנורמה השיפוטית והפרקליטותית שנוצרה כאן.

נדמה כי במערכת אכיפת החוק אין עדיין מודעות למשמעות האמיתית של בריחה לאחר פגיעה. עדיין מתייחסים לכך כאל חלק ממה שקרוי "תאונות דרכים", שזה אבסורד הזועק לשמיים.

תאונה זה כאשר אדם פוגע בשגגה או מתוך רשלנות, בכל מקרה לא בכוונה תחילה. אם יש הוכחות שאדם פגע באדם בכוונה - זה כבר עובר לקטגוריה של רצח או פגיעה בזדון.

ואני שואל, ולא בפעם הראשונה, מה לכל הרוחות ההבדל בין הריגת אדם בכוונה לבין נטישתו? האם הנטישה לא נעשתה "בכוונה", מתוך ידיעה שזה עלול לגרום למות הנפגע?

הפרקליטות והשופטים נוהגים להקל מאוד בעונשם של הפגעים הרעים האלה, לעתים בטענה כי הוכח שהם לא גרמו לתאונה.

לא ברור למה זה מהווה שיקול מקל? הרי יש פה שני מישורים שונים לחלוטין. האחד - עצם הפגיעה, שנגיד שהנהג לא אחראי לה. אבל לאחר הפגיעה, הפוגע רואה את קורבנו שוכב על הרצפה - ומסתלק מן המקום, משאיר את הנפגע לגורלו.

הזמן שעובר עד שהנפגע הנטוש מקבל עזרה הוא קריטי, זה יכול לגרום למותו. בכל מקרה, ברור שכל דחייה גורמת להרעה במצבו, והפוגע מודע לכך. כל אדם מבין זאת.

אם זה אינו רצח (ובמשפט יש לרצח כמה דרגות), הרי שזה לפחות הריגה בנסיבות מחמירות מאוד. מספיק מחמירות כדי להכניס פוגעים ובורחים לכלא לפחות ל-10 שנים, ולא לתקופות של מה בכך. זה נחוץ להרתעה, אבל גם, בהחלט, בשביל הענישה. כי אין הרבה פשעים מתועבים יותר מהפקרת אדם, ובמיוחד כאשר אותו אדם הוא בעצמו הפוגע.

לכן, צריך לעשות סוף לשטות הזאת של הקלה מאחר שהמפקיר אינו אחראי לתאונה. מרגע שיש הפקרה - אין תאונה, יש רצח או הריגה.

נראה שבתי המשפט מתקשים להפנים את זה. גם הפרקליטות, שבאה אל השופטים עם עסקות טיעון מקוממות ומיותרות.

בגלל ריבוי מקרים כאלה, נראה כי אולי התופעה מדי רצינית מכדי להשאירה לשיקול-דעת הפרקליטות ובתי המשפט. בהחלט נוצר הצורך למחוקקים לקבוע עונש מינימום לעבירות פגע וברח, כדי לשים סוף לתופעה - או לפחות למזער אותה ככל האפשר.