אחד העם זה מועדון של לוזרים

בעולם אידיאלי הייתה הבורסה בתל אביב הופכת לתחנה מכובדת בדרכה של כל חברת טכנולוגיה שנמצאת בתחילת הדרך. הבורסה הייתה אמורה להיות במקרה כזה מעין זירת מסחר, עם כרוז דיגיטלי, שמאפשר העברת בעלות בין משקיעים, יזמים ועובדים, לבין משקיעים מוסדיים עתירי ממון שמחפשים דרכים יצירתיות להחזרים גבוהים יותר על כספי הפנסיות והביטוח שבידיהם.

אלא שבמציאות זה לא קורה. כבר שנים שקברניטי הבורסה מתבוננים בעיניים כלות בהמון חברות הסטארט-אפ שרואות את שוק ההון הישראלי כשקוף.

המוסדיים המקומיים החליטו לאחר הטראומה של 2001-2002 כי הרומן שלהם עם ההון סיכון הסתיים, ובהתאם - אם כי אולי ללא כל קשר - מייעדות עצמן חברות הסטארט-אפ שעומדות על הרגליים, לוול-סטריט, למקום בו נמצא הכסף הגדול. צריך להכיר באמת. בחברות ההיי-טק הישראליות רודפים אחרי גולדמן-זאקס ומורגן סטנלי, ולא אחרי כלל פיננסים ואי.בי.אי.

שיחה בארבע עיניים עם מנהלי קרנות ההון סיכון בישראל מבהירה חד-משמעית - הבורסה בתל אביב היא למפסידנים, לחסרי היכולת להגיע רחוק יותר. כך התבססה לה במשך השנים תדמית של לוזרים, שדבקה באחד העם, עם לא מעט עזרה מהסוחרים המקומיים, שהתקשו לתמוך בהנפקות שכבר עמדו על הפרק.

זהו הניסיון השני בשנים האחרונות להפוך את הבורסה המקומית ליקירת זירת הסטארט-אפים הישראלית. בפעם האחרונה שהבורסה השתדלה למשוך סטארט-אפים צעירים, זה הסתיים באופן לא מכובד. שש חברות היי-טק בלבד (שאינן משתייכות למגזר הביומד) נענו לאתגר והצטרפו למסחר בתל אביב. כולן רחוקות מאוד מהחזר חיובי למשקיעים, בחלקן, נעז לקבוע, מומלצת בדיקה מעמיקה כיצד הפכו לציבוריות.

הפעם זה יכול להיות מוצלח יותר, כאשר הפתרונות שמציעה הבורסה יצירתיים יותר וגם מגובים במצוקה אמיתית של הקרנות והחברות. נשאר לקוות כי הפעם תשכיל הבורסה לא לספק מקלט לחברות שאינן ראויות, כי אז תמשיך לשמש המועדון שאליו, כפרפראזה על דברי גראוצ'ו מרקס, יגיעו רק אלו שלא יתקבלו במקומות אחרים.