הטוקבקיסט שמכר את המקלדת שלו

לידיעת כל האייל ארדים: גולשים יודעים לזהות את התגובות המוזמנות שלכם מקילומטרים

רבים רואים בפעילות וירטואלית בתשלום, בין שהיא מתבצעת במייל ובין שהיא מתבצעת בטוקבק, צורת חיים ירודה במיוחד, מוטציה שחדרה לעולם שממילא לא ייצר מעודו שיחה אמיתית, אלא רק שיקף יצרים ודחפים של "עם הגולשים". אני רחוק מאוד מעמדה זו.

זירת הטוקבקים, למשל, כבר קיבלה מזמן, לדעתי, חיים משלה. ככזו, היא מייצרת שיחה חשובה, אך גם פתוחה לשלל השפעות, אינטרסים, יצרים, חוכמה וטיפשות כאחד. ביחס לטוקבקים בתשלום, השאלה הנכונה אינה אם הם ראויים - אתה לא צולל למעמקי ים וקובע "זה דג ראוי", "זו אצה בלתי קבילה" - אלא אם הם משרתים את האינטרסים של האנשים והגופים שהורו על כתיבתם ושילמו בעבורם.

התשובה, ברוב המקרים, פשוטה למדי: לא. ממש לא.

ביוני 2009 הגיעו הטוקבקים בתשלום עד שולחן הממשלה, בעקבות תחקיר "ידיעות אחרונות" שקבע כי חברת החשמל שכרה טוקבקיסטים ואלה שתלו תגובות משתלחות במשרד האוצר, מבקר המדינה ואפילו ועד העובדים של החברה. העבודה השחורה והדי מלוכלכת, במקרה זה, נטען בתחקיר, בוצעה בידי משרד יחסי הציבור גוב-קרטין ומומנה, למרבה הצער, בכספי משלם המסים.

אבל האם אותו דין תקף לגוף מסחרי שמחליט לממן, מכספו שלו, טוקבקים? האם הוא ראוי לכל גינוי או שאולי כך הוא דווקא משתלב בנוף הפרוע ממילא של הרשת, הקורסת כמעט תחת שלל של אינטרסים המוצגים כתוכן אובייקטיבי, פרסומות בעור כתבות, ספינים במעטה סקופים ואשליות פוטושופ בכסות צילום מקצועי?

הפעילים הווירטואליים צריכים להבין רק זאת: הם פועלים בעולם מסוכן, יש שיאמרו פרנואידי, שבו כל דובר חשוד מראש בקידום אג'נדה, פוזיציה או אינטרס. בעולם כזה, כאשר נחשפים טוקבקים ממומנים, התוצאה היא בהכרח נזק תדמיתי מהותי למי שהורה על שתילתם.

התועלת הופכת לנזק

אמנם פסיקת בית המשפט העליון מסוף מארס השנה, שלפיה אין לחשוף זהות טוקבקיסטים באינטרנט, מקלה מאוד על מלאכתם של הטוקבקיסטים בתשלום ומבטחת במידה מסוימת את שולחיהם מפני התערטלות כפויה בצו בית משפט, אבל היא לא יכולה לחסוך מהם את משפטי השדה הנערכים בתחתית כל כתבה המתפרסמת כיום באתרי החדשות הבולטים בישראל.

הגולשים, בעיקר הישראלים שבהם, יודעים לזהות פעילים בתשלום מקילומטרים; ויודעים גם יודעים איך לחשוף אותו, להשפילו ולשנע אותו במהירות מעמודת התועלת לעמודת הנזק.

זה המחיר שמשלם משרד ארד תקשורת בפרשת גוזמן-מנירב, וזה המחיר שעלולים לשלם כל מי שיתפתה לבחוש בגסות בשיחה האינטרנטית. היום, הטוקבקים בתשלום, למשל, כבר אינם בשיא פריחתם.

משרדי יחסי ציבור רבים ולקוחות לא מעטים מתרחקים מהם, ואף מזהירים מפורשות משימוש בהם. ובכל זאת, תמיד יימצא מי שיתפתה, מי שכעסו ותאוות הנקם שלו יעלו על גדותיהם, מי שיחשוב שהפעם, ורק לו, זה יעבוד בלי תקלות ובלי נפילה לבורות.

וכמובן, תוך התעלמות מעצת הזהב היחידה התקפה לאינטרנט: הצג את עצמך, אמור מי ומה אתה - והילחם על עמדותיך בגלוי, בפשטות ובחוכמה; לא בעורמה, לא בעולם שיחשוף אותך עוד לפני שתספיק להתחיל לשלם לעדת הסטודנטים ששכרת תמורת 30 שקל לשעה.