שווים (ושווים יותר)

הספורט האמריקני על פניו מקדם את השוויוניות. אבל הכל למראית עין. כי השווקים הגדולים תמיד יתנו יתרון ענק לקבוצות שבאות משם. הדוגמה האחרונה: טקסס ריינג'רס

באירופה מנסים בשנים האחרונות להילחם בתופעה של קבוצות ספורט גדולות שמוכרות באופן עצמאי את זכויות השידור שלהן. המשוואה די פשוטה: בליגה שבה ריאל מדריד וברצלונה חותמות על חוזי טלוויזיה של 150 מיליון אירו לעונה, אין לקבוצות הקטנות שחותמות על חוזים של 15 מיליון אירו, במקרה הטוב, שום סיכוי להתחרות מולן. באיטליה העניין הזה כבר הוכרע בבית המשפט, והחל מהעונה הנוכחית הקבוצות הגדולות שנהנו לאורך השנים מחוזי עתק (יובנטוס, אינטר, מילאן), ייאלצו להתחיל להתרגל לחוזה שידורים קולקטיבי שיוריד אותן לקרקע.

בארצות הברית, המקום שבו הליגות המקצועניות מאוגדות תחת הסכמים קיבוציים של חלוקת הכנסות שווה, ושנועדו למנוע מצב של חוסר שוויון בין הקבוצות - דווקא שם אפשר לקבל את הדוגמה הטובה ביותר לחוסר שוויון.

הדוגמה האחרונה לכך היא הסכם הטלוויזיה חסר התקדים של קבוצת הבייסבול טקסס ריינג'רס. השבוע נודע כי הקבוצה חתמה עם רשת הטלוויזיה FOX Sports Southwest על חוזה ל-20 שנה, במסגרתו היא צפויה לקבל בין 1.5 ל-1.6 מיליארד דולר (כ-80 מיליון דולר לעונה). מדובר בחוזה שגבוה ב-400% מהחוזה הנוכחי שחתמה הרשת עם הקבוצה, ושיסתיים בשנת 2014.

מה הקשר לחוסר שוויוניות? פשוט מאוד: ה-MLB (כמו גם ה-NBA) חתומה על חוזים ארציים עם רשתות ESPN, FOX ו-TBS ששווים קרוב ל-700 מיליון דולר בשנה. אלו אותם הסכמים שמחולקים בין כל הקבוצות בליגה, מה שמבטיח לכל אחת מ-32 הקבוצות כ-22 מיליון דולר לעונה. אלא שהליגה מאפשרת לכל קבוצה לעשות לעצמה הסכמי רדיו והסכמי טלוויזיה עצמאיים עם רשתות מקומיות. הכסף שהקבוצות משיגות מההסכמים האלו הולך ישירות לקופתן. כשזה מגיע לשווקים הגדולים, הסכמי המדיה המקומיים גבוהים בהרבה מההסכמים הקולקטיביים.

באופן טבעי, הקבוצות משווקי הטלוויזיה הגדולים (ניו יורק, לוס אנג'לס, טקסס, שיקגו) חוגגות ומנצלות לאורך השנים את העניין הזה עד הסוף. למשל, בשנת 2001 השיגה ניו יורק יאנקיז 56.7 מיליון דולר מהסכמי מדיה עם חברות מקומיות, בהשוואה ל-536 אלף דולר שהשיגה באותה עונה מונטריאול אקספוז - הבדל של פי 100. עם השנים הפערים האלו לא השתנו: היאנקיז מחזיקים היום בחוזה רדיו (!!) שמעניק להם 10 מיליון דולר בעונה, ובסך הכל נהנית הקבוצה מהסכמי מדיה מקומיים של 95 מיליון דולר, אותם היא לא חולקת עם אף אחד.

מה בכל זאת עושה הליגה כדי שהקבוצות הקטנות לא יפשטו רגל או יחליטו שאין להן טעם להתמודד בליגה כל כך חסרת שוויון? יש כמה אופציות. ב-MLB למשל החליטו על קרן שנועדה לתמוך בקבוצות "העניות", לפי שיטה שנקראת Revenue Sharing System. כל הקבוצות בליגה מפרישות אחוז מסוים מההכנסות לקופה, שהכסף ממנה מחולק לפי רמת ההכנסות של הקבוצות - ככל שהקבוצה קטנה יותר כך היא מקבלת נתח גדול יותר. בעונה שעברה חילקו 433 מיליון דולר בין הקבוצות בליגה. עד כמה זה מצליח לגרום לשוויוניות? לפני עשר שנים עמד היחס בין שבע הקבוצות המכניסה בליגה לבין שבע הכי פחות מכניסה על 118%; עכשיו הוא הצליח להצטמק בזכות הקרן לאזור ה-70%.

אגב, ההסכם חסר התקדים של טקסס ריינג'רס היה סיבה טובה לכמה היסטוריונים בארה"ב לציין מתי הכל התחיל: ב-1897 נרשם חוזה הזכויות הראשון בתולדות הבייסבול, כאשר כל קבוצה בליגה קיבלה 300 דולר עבור הזכות להעביר בשידור ישיר מהלכים ("פליי-ביי-פליי") באמצעות תשדורות טלגראף...