במונחים ישראליים, הגיאולוג שמעון גילר הוא אדם נאיבי, אחד שמאמין שלחיצת יד שווה יותר מחוזה כתוב, ושאנשי עסקים רציניים לא מתחמקים מהתחייבויות. לכן, כשהנציג של לב לבייב נתן לו הבטחה בעל-פה לאחוזים מהרווחים, הוא כיבד את זה ויצא לעבוד. 'אתה תמצא לנו מקום לחצוב בו', אמר לו הנציג, 'אנחנו ניתן לך 10% מרווחי המחצבה'. גילר מצא מקום ודיווח לאנשי לבייב. מהרגע הזה הוא לא שמע מהם מילה.
כשחבר סיפר לו כי נועצו בו לגבי ציוד לאותה מחצבה, הוא נותר שווה-נפש; כשגיאולוג מתחרה ביקש את רשותו לערוך סקר באזור המחצבה, הוא סבר לתומו כי לבייב מבקש חוות-דעת שנייה. בשום רגע הוא לא העלה על דעתו שלבייב מבקש להתנער מההסכם - עד ששמע מפורשות כי הוחלט להוציא אותו מהפרויקט.
אבל גם אז לא הבין גילר את גודל העוול. 'צר לי שלא תשתמשו בשירותיי להקמת המחצבה', כתב ללבייב, 'רק תרשה לי להזכיר לך את ההסכם בינינו'. ולבייב? אין תשובה. ניחא, אמר גילר לעצמו, הלך הכסף. "חשבתי", אמר השבוע ל-G, "שכיוון שאין לי שום נייר ביד, ממילא אין מה לעשות".
מתי נפל האסימון? רק כשהזכיר את הסיפור, כבדרך-אגב, באוזני עו"ד ערן לב שעבד עמו על פרויקט אחר. 'מה קרה לך', נזף בו הפרקליט, 'חוזה בעל-פה תקף כמו חוזה בכתב'.
מכאן זה רק הולך ומסתבך: התחמקויות, תשובות סותרות ואפילו תביעה נגדית שהגישו אנשי לבייב נגד גילר ממחישות היטב מה לוקח על עצמו אדם שהחליט להילחם בטייקון.
אלא שהפעם זה נגמר אחרת: שופט השלום בתל-אביב חגי ברנר הורה ללבייב לשלם לגילר 2.5 מיליון שקל, מעבר לסכום של כ-2 מיליון שקל שכבר נפסקו לטובתו.
מה גילר אומר היום? עדיין, בשלו, מלא אמון: "אין לי 'הארד פילינגס' אף פעם. אני לא חושב שהוא (לבייב) היה מעורב בהליכים. אני גם מבין שמי שעסקיו פרוסים בסדר גודל כזה חושש מתקדימים ומנסה להילחם בכל כוחו. מה שכן, עורכי הדין שייצגו אותו היו בוטים, אפילו שחצנים, וזה לא פעל לטובתם".
לטובת קוראינו שמתכננים אי-פעם לדרוש מטייקון את המגיע להם, הנה סיפורו של אחד שניסה והצליח - ומילת אזהרה: זה לא תמיד נגמר כך.
שלב 1: סגור עסקה ללא חוזה
שמעון גילר, 62, שימש בשנים 1973-1980 כעוזר, ולאחר מכן כסגן הממונה הארצי על המחצבות במינהל מקרקעי ישראל. מאז שנת 1980 הוא מחזיק בבעלותו משרדי עצמאי לייעוץ גיאולוגי.
"לפעמים", הוא מסביר, "מגיע אליי לקוח שקיבל רישיון לחצוב באזור מסוים ומבקש ממני לבדוק אפשרות הקמה של מחצבה. אז אני בודק ומנסה לשלוף אתר שיכול להתאים לסוג המוצר שהוא מבקש להפיק. בנושא של מחצבות מהסוג שאני עוסק בהן - מחצבות חצץ - בניגוד למינרלים, לנחושת ולפוספטים, זה יותר עניין של 'פיין טיונינג': די קל למצוא אתר; קשה יותר למצוא אתר עם אבן שמתאימה לסוג הספציפי שרוצים להפיק. מאחר שהשקעתי באיתור של אתרים לא מוזמנים מראש, היה לי אינוונטר של מחצבות".
על הבסיס הזה קיבל גילר ב-1992 פנייה מאדם בשם יצחק אלוש, ששימש בעבר כנציגו של לב לבייב ושותפו לעסקים.
"אלוש היה מוכר לי מעבודה אחרת בגליל המערבי, מחצבת אשרת, שבה הוא היה שותף עם לבייב. באותו פרויקט ערכתי סקר גיאולוגי והייתי מעורב בהליכים לאישור תוכנית בניין עיר. לכן כשהוא טלפן אליי ידעתי במי מדובר".
בשיחה ביניהם אמר אלוש לגילר כי לבייב מחפש מקום להקים מחצבת חצץ באזור המרכז, שתפיק חומרי גלם לפרויקטים שלו. השניים סיכמו כי אם גילר יאתר אתר מתאים, ואם אכן לבייב יקים בו מחצבה - רווחיו של גילר יסתכמו ב-10% משווי הפרויקט, או בתמלוגים בסכום שנע בין 75 אגורות לשקל אחד לכל טונה חומר חציבה.
גילר חשב על אזור היישוב צופים, מזרחית לקיבוץ אייל ודרום מזרחית לקלקיליה. ללבייב היו קרקעות באותו אזור. כשעבר גילר על המפות, התברר גם שיש חפיפה בין הקרקעות של לבייב לבין השטחים שלדעתו התאימו להקמת מחצבה.
זו היתה בעיה, כי אי-אפשר להקים מחצבה על קרקעות שמיועדות למגורים. אבל גילר מצא פתרון יצירתי: "הם רצו להקים את אתר הבנייה ולשנע לשם חומרי גלם ממקומות אחרים, בלי שינוי ייעוד, אז הסברתי להם שאם מבצעים שינוי מפלסים, אפשר להקים שם מחצבה. הרעיון היה שתוקם שם מחצבה מבלי שזה ייקרא מחצבה מבחינה תכנונית".
למרבה האירוניה, המשפט האחרון של גילר ישמש מאוחר יותר את עורכי דינו של לבייב.
לאחר הכנת החומר פנה אליו אלוש שוב ואמר לו: "לבייב לא משוכנע בכדאיות הכלכלית של הפרויקט; בוא תציג בפניו את הנושא". גילר נפגש עם לבייב פעמיים - אחת מהן היתה בשיתוף עם גיסו של לבייב ומי שהיה שותפו בעסקים שונים, היהלומן דוד אלישייב. מלבד זאת התקיים גם סיור בשטח, שבו לקחו חלק מי שהיו אמורים לנהל את הפרויקט. אחד מהם היה מוכר היטב לגילר: עמי שושני, שעוסק בתחום המחצבות עשרות שנים והיה אמור לנהל גם את המחצבה האמורה.
שלב 2: פעל כאילו אין הסכם
יום אחד כל הגורמים האלה נעלמו ונאלמו. גילר סבר לתומו כי השתיקה נובעת מהעובדה שהמחצבה לא הוקמה, שהרי על-פי הסיכום עם הבעלים הוא זכאי להכנסות רק אם תוקם המחצבה. אם לא שמעתי דבר, חשב לעצמו, כנראה לא קרה דבר. הוא לא חשד גם כשקיבל טלפון מחבר שעיסוקו בציוד למחצבות: "הוא סיפר לי שביקשו את עצתו בנושא של רכישת ציוד למחצבה בצופים, ושאל אם אני יודע באיזו אבן מדובר. הוא אמר לי שהתייעצו איתו והוסיף שלא פנו אליו בצורה עסקית".
בהמשך לכך פנה אליו גיאולוג אחר, שביקש את רשותו לערוך סקר באזור צופים: "הם ביקשו את רשותי כי הם ידעו שאני ערכתי בזמנו סקר, ואמרו שההגינות מחייבת".
גם בשלב הזה לגילר עדיין לא נפל האסימון. הוא חשב שמדובר בחוות-דעת שנייה שביקשו אנשי לבייב. ואולם, מספר שבועות לאחר מכן הגיע אלוש למשרדו של גילר בעניין המחצבה באשרת. גילר ניצל את ההזדמנות ושאל מה קורה בעניין פרויקט צופים. אלוש השיב שהתקיימה ישיבה בין לבייב לאלישייב, וש"הם החליטו להוציא אותך מהפרויקט".
בינתיים שמע גילר שבעלי המחצבה רכשו ציוד, מה שאומר שהמחצבה מתחילה לפעול. הוא פנה במכתב ללבייב, ובו ציין כי מאחר שהוברר לו כי המחצבה פועלת, הרי הוא מבקש לקבל את מה שהובטח לו. המכתב לא זכה לתשובה, אך גילר לא הקדיש לכך הרבה מחשבה. מה אפשר לעשות, חשב, ממילא לא היה בידיו כל נייר המלמד על קיומו של ההסכם.
שנים לאחר מכן, במהלך 1999, גילר כבר היה טרוד בפרויקט אחר, שעליו עבד עם עו"ד ערן לב. הוא סיפר לו על המקרה, סתם כדי לשמוע חוות-דעת.
"היה לי ברור שזה הסכם בעל-פה והוא תופס", אמר לב השבוע. "כתבתי להם מכתב בשמו של גילר, וזו התשובה שקיבלתי: מצד אחד לא מגיע לך כלום, ומצד שני את מה שמגיע לך - קיבלת. זה כבר הבהיר לי שיש דברים בגו. מעבר לזה, פניתי לאלוש ושאלתי אותו על כך, והוא לא הכחיש. וגם עמי שושני לא. היו גם לא מעט מסמכים שמראים שגילר היה בתמונה".
שלב 3: התש את הצד השני
בדיחה מפורסמת מתארת אדם ששאל כד מחברו, וכשהחזיר אותו שבור אמר להגנתו: קודם כול, הכד לא שבור; שנית, בכלל לא השאלת לי כד; שלישית, הוא היה ככה כשקיבלתי אותו.
הנה טענות ההגנה של פרקליטי לבייב לתביעה שהגיש נגדו גילר בשנת 2000: ראשית, המחצבה היא לא מחצבה אלא מגרסה ניידת, שקיבלה אישור הפעלה במסגרת עבודות הפיתוח ביישוב צופים; שנית, מעולם לא סיכמנו עם גילר מה שהוא טוען לו. שלישית, אלוש כלל אינו מוסמך לייצג את לבייב.
בתביעה שהגיש גילר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, באמצעות עו"ד לב, הוא דרש רווחים בגין שנות עבודתה של המחצבה בין השנים 1999-1994, בהתאם למה שסיכם עם אלוש בשעתו. מכאן ואילך, כפי שאפשר לראות בפסקי הדין ובהחלטות המשפטיות, החלה מסכת של התחמקויות והתנערויות מצד לבייב, שאילצו את גילר להוציא נגדו תיק הוצאה לפועל ולהפעיל את המשטרה כדי להביא את אלוש להעיד.
כבר במערכה הזו, דעתה של השופטת הילה גרסטל לא היתה נוחה מההתחמקות של לבייב. הוא נתן תצהיר בתחילה ואמור היה להעיד, אך הדיון נדחה לבקשתו, בשל פגישה שנקבעה לו עם נשיא רוסיה דאז ולדימיר פוטין. לדיון במועד האחר שנקבע הוא לא הגיע, ובהמשך ביקש עורך דינו למשוך את התצהיר ולהימנע ממתן עדות.
גרסטל ציינה כי לא זכתה לתשובה לשאלה מדוע לא התייצב לבייב להצהיר כי אלוש לא הוסמך לייצגו או להתקשר מטעמו. עדותו של לבייב, היא קבעה, חיונית ביותר להפרכת טענותיו של גילר, ו"שתיקתו (של לבייב, ה' מ') בעניין זה חייבת לפעול לרעתו".
הטענה כי אלוש לא היה נציגו של לבייב, ציינה גרסטל, עדיף שלא היתה מועלית, אך משהועלתה, היה ראוי שלבייב עצמו יעלה אותה באופן ישיר, בעדות, ואולם "הוא בחר שלא להתכחש לכך במפורש, ולא בכדי".
במילים אחרות: זה לא מה שאתה אומר, מר לבייב, זה מה שאתה לא אומר.
אלוש עצמו הובא להעיד בעל-כורחו, באמצעות צו הבאה. השופטת מצאה כי חוסר רצונו להעיד היה ברור ואף עלה מתוכן עדותו. הוא אמנם ניסה ליצור רושם כי לא היה נציגו של לבייב בפרויקט האמור, אך בנקודות מהותיות אישר את גרסתו של גילר.
אלוש אישר בעדותו כי "מר לבייב ידע על ההתחייבות הזו של החברה (לגילר)", ובהמשך אמר: "לי היתה כוונה מוחלטת שגילר יקבל את מה שהבטחתי... זה שדיברתי בשם לבייב יכול להיות שזה היה ברשותו".
אלוש אישר גם כי התקיימה פגישה בין לבייב לגילר, שהוא היה אחראי לה. לדבריו, "היה מוסכם בינו לבין לבייב שצריך לפצות את גילר".
השופטת גרסטל ציינה כי ברור מעדותו של אלוש כי הוא הביא לידיעת לבייב שפנייתו נעשית בשמו, וברור כי לבייב ואלוש התכוונו לשלם לגילר תמורת עבודתו. גם שושני העיד כי אלוש הציע לו להצטרף לסיור באתר צופים שנרכש על-ידי לבייב, וכי בסיור שנעשה על-ידי גילר היה לו ברור כי הגיאולוג הוא היוזם והמתכנן.
בהתיייחס לטענת לבייב כי כלל לא מדובר בפרויקט חציבה כי אם במגרסה ניידת הפועלת במסגרת עבודות פיתוח של בניית הפרויקט, ציינה השופטת גרסטל כי אינה מאמינה לכך, שכן על אף שחלפו למעלה מעשר שנים עדיין לא נבנה במקום ולו בית אחד, ולא הונחו כל יסודות לבנייה, בעוד שפרויקט החציבה עבד במלוא המרץ במהלך כל אותן שנים.
גרסטל הניחה כי המהפך במעמדו של אלוש חל כתוצאה מיחסיו העכורים עם אלישייב, שהביע התנגדות למעורבות צד ג', ובעקבות כך נדרש לבייב לבחור, ובחר שאלוש לא יהיה יותר צד לפרויקטים. לאור כל אלה, קבעה גרסטל באופן חד-משמעי את המחויבות של לבייב ושל לידר, החברה של לבייב שהקימה את המחצבה והפעילה אותה, לשלם לגילר את המגיע לו. חשבתם שפה זה נגמר? תחשבו שוב.
שלב 4: הגש תביעה נגדית
מיד לאחר מתן פסק הדין הוחל בהליך של גישור בין הצדדים לצורך גיבוש הסכמה בשאלה כמה מגיע לגילר. הגישור נכשל בתום פגישות ספורות, לאחר שעורך הדין של לבייב הבהיר: חבל על הזמן של כולם, אתם לא תראו כסף. נוכיח שהמחצבה לא שווה כלום.
עכשיו הגיע קו הגנה חדש. טוב, אז יש מחצבה; וכן, גילר יזם את איתורה ואת הפעלתה; אבל היא הביאה לנו רק צרות והפסדים. יצירתי, לא?
הצדדים חזרו לבית המשפט, ובשלב הזה הציג לבייב חוות-דעת של מומחים, שלפיהם המחצבה הפסידה, ולכן גילר לא זכאי לכל סכום. בספטמבר 2004 קבעה גרסטל כי בין אם המחצבה רווחית ובין אם הפסדית גילר זכאי לשכר, ולעצם העניין שוכנעה כי המחצבה רווחית, ופסקה לגילר סכום של 1.75 מיליון שקל.
זה לא הפריע לבא-כוחו של לבייב, עו"ד משה גליק, להגיע למשרדו של עו"ד לב ולהגיש לו כתב תביעה של לידר נגד גילר, על אחריות להפסדי המחצבה, וכן בקשה לעיקול כספי גילר המוחזקים בידי לבייב.
לימים יתייחס לכך בית המשפט באומרו כי ההזדרזות של לבייב להגיש את התביעה נעשתה "מתוך ניסיון לעקר מתוכן את זכייתו של התובע". אחר-כך גם נאלץ גילר לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד לבייב, בשל אי-תשלום הסכום שבו חויב.
בית המשפט דחה את שתי התביעות של אנשי לבייב במארס 2007. מאוחר יותר הוצע לצדדים להגיע לפשרה, ומשלבייב סירב, החליט בית המשפט למחוק את התביעה. לבייב ולידר ערערו לעליון. הם הפסידו.
בשנים שלאחר מכן טולטל גילר שוב ושוב לבתי המשפט, לצורך הליכים שנקט לבייב, עד למערכה האחרונה שסופה ידוע. פסק הדין של השופט ברנר מעניק לו פיצוי גם בגין שנות פעילותה האחרונות של המחצבה, כפי שדרש.
מבחינת גילר, זה סוף פסוק; לבייב לעומת זאת, כנראה לא אמר עדיין את המילה האחרונה, כפי שאפשר להבין מהתגובה שהעבירה קבוצת לבייב, על כך שהיא בוחנת את אפשרויותיה כדי "להוציא את האמת לאור".
מקבוצת לבייב נמסר בתגובה: ""קבוצת לבייב הינה קבוצה גדולה המורכבת ממספר רב של חברות, המעסיקות אלפי עובדים וספקים בכל העולם, שמקבלים את התמורה בגין פועלם במועד ובהתאם לסיכומים השונים.
"בין חברת לידר ובין הגיאולוג שמעון גילר נתגלעה מחלוקת עסקית שהתבררה בבית המשפט, שלאחרונה פסק את אשר פסק, וזאת חרף עמדת הקבוצה שהוצגה בבית המשפט כי הגיאולוג אינו זכאי לכספים כאלה או אחרים לרבות אלו שנפסקו לו. עמדה זו, יש לומר, לא השתנתה גם לאחר קבלת פסק הדין.
"קבוצת לבייב מכבדת את החלטות בית המשפט וכמובן תפעל-על פיהן, אך עם זאת בוחנת את האפשרויות המשפטיות העומדות בפניה על מנת להוציא את האמת לאור. בהתייחס לאופן ניהול המשפט ולרשימת העדים שהוזמנו להעיד, הרי שאלה נקבעים ביחד עם הצוות המשפטי שמונה בתיק ובהתייחס לנסיבות השונות ולנתונים הקיימים באותה עת".
"זה לא צדיק וזה לא צדיק": לעד המפתח בסכסוך יש בטן מלאה על שני הצדדים
יצחק אלוש, עד המפתח במחלוקת בין לבייב וגילר ומי שהיה נציגו של לבייב בפרויקט המחצבה בצופים, לא עושה הנחות לאף אחד מהצדדים: "ההתנהגות של לבייב מגעילה. לחזור בו מתצהיר, לשלוח מישהו להעיד במקומו - זו לא התנהגות על-פי אמות-מידה נורמטיביות, קל וחומר לא לאדם דתי. אבל גם תאוות-הבצע של גילר לא יודעת גבולות. הוא היה צריך לומר תודה על מה שקיבל".
אלוש מודע היטב לתפקידו המרכזי בתיק: "כל התהליך החל מהעדות שלי. השופטת קבעה שאף אחד לא יכול לטעון שלא הייתי הנציג של לבייב. עורך הדין של גילר היה מספיק חכם להביא תצהירים שמראים שאני ייצגתי את לבייב בכל מיני הליכים משפטיים, כך שאי-אפשר לטעון שלא הייתי נציגו".
- למה לא רצית להעיד?
"כי לא רציתי להיכנס ביניהם. לא זה צדיק ולא זה צדיק. אף אחד מהם לא 'גלאט כושר'. משהכריחו אותי לבוא, העדתי. על מה ששאלו אותי, עניתי. מה שלא נשאלתי, לא עניתי עליו".
לדברי אלוש, הוא יזם את הקמת המחצבה ולא גילר: "הסתכלתי במקום, וראיתי שיש שם אבן מסוג דולומיט, שהיא הכי טובה לחומר גלם לתשתיות. התקשרתי לגילר, שהיה הגיאולוג שלי, וביקשתי ממנו לבדוק".
- ומה לגבי השכר של גילר?
"זה מה שהוא ביקש. היו הבנות, אבל זה לא הגיע לכלל סיכום. רציתי קודם לדעת כמה אני אקבל. לא הייתי מוכן לקבל פחות מגילר. רק אחרי שלבייב הבטיח לי שאקבל 10% 'במעטפה הביתה בכל חודש', רק אז חזרתי לגילר".
מקבוצת לבייב נמסר בתגובה לדברים האלה: "אלוש סיים את קשריו עם קבוצת לבייב כבר לפני למעלה מ-15 שנים. למרות זאת, מר אלוש אינו פוסק ממסכת ההטרדות וממחזור בדיות וטענות הזויות, שהתבררו כבלתי ראויות להתייחסות".
hadasm@globes.co.il
כתבות
ני"ע
