שפטל על משפט דמיאניוק: "שמח שהנחלתי לממסד המשפטי מפלה כבדה"

"מגיל 10 ידעתי שאני רוצה להיות עורך דין פלילי. עקבתי אחרי שמואל תמיר בגלל משפט קסטנר, שהדיו עוד התגלגלו, וקראתי את 'בית דין' על סמואל ליבוביץ' - זה היה גורם מכריע. אם כי גם רציתי להיות רופא. אבל בגיל 8-9 הייתי חולם בלילה שאני עושה פאשלות, ואנשים מתים - אז ויתרתי על הרעיון. רציתי גם להיות נער סיפון באונייה, ובפעם היחידה בחיי נכנעתי לאמי. אני מצטער עד היום".

כך מספר עו"ד יורם שפטל, מבכירי הפרקליטים הפליליים בישראל, בראיון ל"גלובס".

"התגייסתי, שירתי בתותחנים, רציתי חופש מהמדינה, ועבדתי כמשגיח בבית מסחר ענק של ארנקים במנצ'סטר", מספר שפטל. "בימי א', בשוק היהודי, היתה לי באסטה לארנקים סוג ב'. מדי פעם הייתי יוצא לגיחות לפריז, לספרד. וכשחזרתי, נרשמתי לפקולטות למשפטים בעברית ובתל-אביב. בחרתי בירושלים כי רציתי לחיות חיי קמפוס".

מעריץ של בגין

"למדתי אצל כל גדולי הדור", אומר שפטל, "וביניהם: אהרן ברק, יעקב נאמן, יצחק זמיר, יואל זוסמן, חיים כהן, רות גביזון, פרופ' קליין, פרופ' לבונטין והדיקאן פרופ' פלר. ברכילויות של הפקולטה, נאמן נחשב עילוי כמעט כמו ברק.

"לא היה לי יותר מדי זמן ללימודים, הייתי צריך לפרנס את עצמי. עבדתי כבוחן טפסים ומשגיח בטוטו. אחרי 3 שבועות השבתתי את המקום והקמתי ועד עובדים. מאז אני במריבה עם 'ידיעות אחרונות', שהעסק היה שייך להם, כי גרמתי להעלאת שכר של כמעט 100%. את המשא-ומתן ניהלתי מול המנכ"ל, דב יודקובסקי. כחוצפן לא קטן אמרתי לו: 'זהו זה, התקופה שבורגני כמוך יכול היה לנצל ולמצוץ את דמם של 500 סטודנטים - מתה, גם אם נצטרך לסגור את הטוטו לשנה'.

"שחקן הכדורגל שייע גלזר היה אחד מ-3 אלילי נעוריי, כי המקום היחיד שיכולת להכות באדומים היה מגרש הספורט. השניים האחרים: מנחם בגין ומאיר לנסקי. הלכתי לכל אסיפת בחירות של בגין בגוש דן מגיל 7, הרבה פעמים ברגל. איך התחיל? במקרה שיחקנו 'סימני דרך' בשכונה, וזה הוביל אותי לכיכר מוגרבי, להפגנה נגד הנסיגה מסיני, חורף 1956-1957. התקרבתי ושמעתי ומאד הרשים אותי. כמה שהתבגרתי, התענוג היה יותר גדול".

לנסקי ואני

"ייסדתי את הוועד הציבורי להגנת מאיר לנסקי", מספר שפטל, "וניסחתי עצומה שקוראת לשר הפנים להעניק לו אזרחות. לימים, שנת 1979, כשאני כבר עורך דין, פונה אליי לנסקי, בן 78, ומבקש ממני לפעול לחזרתו ארצה. אחרי שנה שהטלתי מצור על לשכת בורג, קיבלתי טלפון: השר מוכן שיבוא, חודש בשנה, בסטטוס של תייר. ביקשתי שיהיה מכתב. וזה התפרסם.

"בורג חזר בו מההסכמה. לשמחתי. כי היה לי מכתב ממנו אליי. והגשתי בג"ץ. על המקום, במעמד צד אחד, קיבלתי צו על-תנאי. כונסה ישיבת ממשלה מיוחדת, וזמיר, היועץ המשפטי, הסביר לממשלה שאין להם סיכוי בבג"ץ. זה היה ב-1980.

"ב-15 בפברואר 1981 הזמין אותי לנסקי כאורח אליו למיאמי. הוא ואשתו חיכו לי בשדה-התעופה. בביתו המתינו לנו 25 איש. חציים איטלקים, חציים יהודים. לנסקי כינס את הערב לרגל הזכייה בבג"ץ. הנוכחים ישבו בחצי גורן מסביב למסך הטלוויזיה הענק שבסלון, אז כבר היו להם, לאמריקאים, מסכי ענק. השתרר חושך בחדר. על המסך הופיעו כתוביות: בתפקיד לאקי לוצ'יאנו השחקן הזה והזה; בתפקיד באגסי סיגל זה וזה; ובתפקיד מייקל לסקר, שזה בעצם מאיר לנסקי, השחקן ההוא. הבנתי שזו סדרת טלוויזיה על האנשים שבחדר. אחד מהם עקץ את לנסקי: לא שמרת על השם שלך? וכולם צחקו. הבנתי שהם מתבוננים עליי, בוחנים אותי. ושתקתי. לא נפלתי בפח. עבורי זה שהוזמנתי לשם היתה המחמאה המקצועית הכי גדולה שקיבלתי".

הדיקטטורה של בג"ץ

"במסגרת הדיקטטורה של בג"ץ, רוצים לצייר את המערכת הפוליטית כולה כמושחתת, כלא ראויה לנהל את המדינה, על מנת לתת לגיטימציה לכך שכל ההחלטות יתקבלו שם", טוען שפטל. "זה לא מקרי שכל החונטות של הגנרלים בדרום אמריקה ב-200 השנים האחרונות מצדיקות את תפיסת השלטון במלחמה בשחיתות של פוליטיקאים.

"זו סיסמה מאד מסוכנת. נכון, רובם המכריע של הפוליטיקאים הם אנשים לא טובים, אבל כמו שאמר צ'רצ'יל: כל שיטה אחרת גרועה יותר. ובוודאי שיטה שבה 15 דיקטטורים, שנבחרים על-ידי 9 אנשים, ינהלו את המדינה".

לדבריו, "תוך 15 עד 20 שנה עלה אחוז ההרשעות מ-92% ל-99.9%. התפנית: מינויו של אהרן ברק לנשיא בית המשפט העליון. מה זה אומר? שזו מערכת משפט שזיכוי עושה אותה חולה. בקיץ 2005, בבנגקוק, פתחתי טלוויזיה, ופרקליט בריטי בכיר מתח בראיון ביקורת חריפה על הפרקליטות הבריטית, שבמשפטי המלך רק 44% מהתיקים הסתיימו בזיכוי.

"איך אני מסביר את הנתון בישראל? כי שני שלישים מהשופטים הם מהפרקליטות. הם משמשים כתובעים במאות ובאלפי משפטים, מתמנים לשופטים, למחרת יושבים במשפט פלילי. תוך 24 שעות הם צריכים לעשות סוויץ' מתובע לשופט. מי שהיה תובע כל חייו חייב תקופת צינון של 3 שנים עד שיישב בדין. התובעים הרי כולם חברים שלו. זה פשוט נורא".

- רצית להיות שופט בעצמך?

"אני לא דמות מתאימה. המקצוע היחיד שהייתי מפנטז עליו הוא קברניט ג'מבו, אבל אני לא מסוגל להיות טייס. לא אוהב שררה. אוהב מאבק אינטלקטואלי של היחיד, קרי הסנגור, מול המנגנון של המדינה, ואת היכולת לצאת מדי פעם עם היד על העליונה. ולכן אוהב לטעון, לחקור, להתווכח עם שופטים ותובעים. זה תפור עליי".

דמיאניוק - משפט של פעם בדור

בשנות ה-80 הגן שפטל על ג'ון דמיאניוק, שהורשע במחוזי כ"איוון האיום" ונידון למיתה - אך זוכה פה-אחד בעליון, באחד המשפטים המפורסמים והדרמטיים בתולדות המדינה.

לדברי שפטל, "ה'ניו-יורק טיימס' הגדיר את התיק של דמיאניוק כאחד מ-50 הזיכויים המשמעותיים במאה ה-20. אין לי ספק שלא אגיע לפסגה כזאת, זה משפט של פעם בדור. אני מאד שמח שהנחלתי לממסד המשפטי את המפלה הכבדה ביותר שנחל מעודו. אני מלא גאווה וסיפוק על כך".

- מהו לדעתך סוד ההצלחה שלך?

"בראש ובראשונה - מזל. והיכולת לנצל אותו. במשפט דמיאניוק לא היה עוזר לי כלום אם ברית-המועצות לא היתה קורסת. ולמה היא קרסה בזמן? כי השופט בדימוס דב איתן, שאמור היה להופיע אתי בערעור, קפץ 5 ימים לפני הערעור אל מותו מבניין בירושלים. דחו את המשפט בחצי שנה. בהלווייתו זרקו עלי חומצת רעל, איבדתי לכמה שנים טובות 90% מכושר הראייה בעין שמאל - והמשפט נדחה בשנה נוספת. ואז ברית-המועצות החלה לקרוס.

"בחלק הראשון של הערעור, מאי 1990, לא היו ראיות חדשות, אבל כבר ידעתי על קיומן. בספטמבר גיליתי את החומר, ובדצמבר קיבלתי קטעים ממנו. היה לי ברור שהנושא גמור והפרשה פוענחה".

- איפה תהיה בעוד 10 שנים?

"אני מקווה שאוכל לעסוק במקצוע. לא מתכוון לצאת לפנסיה. כל עוד אהיה מסוגל, אעבוד".

- מה היית אם לא הייתי עורך דין?

"כלום אחד גדול".

* הראיון המלא עם עו"ד יורם שפטל מתפרסם במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".