"לא די לסמוך על השופטים שיקבעו מה העונש הראוי לכל נאשם"

בשנת 2006 פירסם משרד המשפטים את החוק להבניית שיקול-הדעת השיפוטי בענישה. ההצעה, שהתבססה על דעת הרוב בוועדת השופט גולדברג, שמסקנותיה פורסמו ב-1997, קבעה כי מלבד הענישה המרבית בעבירות פליליות הקבועות בחוק העונשין, ייקבעו גם "עונשי מוצא", הם העונשים הסטנדרטיים לכל עבירה ועבירה, וכן רשימת קריטריונים להחמרה ולהקלה, שכל שופט יוכל לבחור מתוכם במקרה ספציפי, כנימוק להחלטתו לסטות מעונש המוצא המומלץ. הצעת החוק יושבת מאז על שולחנה של ועדת החוקה בכנסת כאבן שאין לה הופכין.

עם פרסום ההצעה קמו שופטי בית המשפט העליון כאיש אחד, והביעו התנגדות עזה לחקיקה מסוג זה. גם נשיאת העליון, דורית ביניש, הביעה את התנגדותה להצעת החוק.

קל להבין את ההתנגדות: הצעת החוק מבקשת להגביל את שיקול-הדעת השיפוטי בגזירת עונשים, שהיום הוא כמעט בלתי מוגבל. ומיהו השופט שיסכים לצמצום כוחו?

בסוף השבוע האחרון קם שופט שכזה - השופט חאלד כבוב מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שיתחיל בעוד כחודשיים לכהן בהרכב בית המשפט הכלכלי בתל-אביב. בכנס פלילי של ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין, שהתקיים בסוף השבוע באילת, נשא כבוב נאום סדור התומך בצמצום שיקול-הדעת השיפוטי בגזירת עונשים, ובניסיון לאכוף באמצעות חקיקה ענישה שוויונית יותר על אותן עבירות ובאותן נסיבות.

הנוסחה הגואלת

"אני יודע שעמדתי עשויה להפתיע", פתח כבוב, "כי שופטים אוהבים שמשאירים להם את כל שיקול-הדעת, אבל בראייה מערכתית, הגיע הזמן שמישהו ייטול את היוזמה לידיו ויאמר שלא די לסמוך על השופטים שיקבעו מה העונש הראוי לכל נאשם. אני מעביר סדנאות בנושא ענישה לשופטים חדשים, ואני שואל את עצמי הרבה פעמים בקול רם, איך מגיעים לנוסחה הגואלת של מה העונש הראוי להטיל על נאשם בגין ביצוע עבירה מסוימת. התחושה היא קשה, לא נוחה".

המלצות דעת הרוב בוועדת גולדברג התקבלו בשנת 2003 אפילו באנגליה, סיפר כבוב, שעל שיטת המשפט שלה הושתת המשפט הישראלי. "בארה"ב הגיעו למסקנה ההפוכה, שנוכח הפגיעה בעקרון החוקתיות ועקרון השוויון, ותחושת הציבור שמערכת המשפט איננה משרתת את טובת הציבור, ראוי לבוא לשופטים ולומר 'אנחנו העם!'. בישראל יש בחוק רק עונש מרבי, אבל רק במקרה אחד מתוך אלף פוסקים את העונש המרבי, במקרים חריגים שבחריגים. ומה הענישה המינימלית? אין, ברצפה אין כלום".

"כלומר, על עבירת הריגה אני יכול לפסוק מאפס ועד 20 שנות מאסר. ואנחנו יודעים שיש פסיקה שאומרת עונש של שנה-שנתיים על הריגה, יש פסיקה שאומרת 6-7 שנות מאסר, יש פסקי דין שמטילים 12 שנות מאסר ויש 16. מדוע כל אחד מהנאשמים זכה לעונש אחר? האם זו תולדה של תפיסת העולם של השופט, או זווית ראייה אחרת של השופט לאותו עניין?

"כשהייתי עורך דין צעיר יכולנו לחזות כמעט במדויק את העונש שהיה מוטל על הלקוח: אם כתב האישום היה מגיע לשופט שיושב באולם 304 היינו זוכים לעונש טוב יחסית, ואם לשופט שמעליו באולם 404 - משהו אחר לגמרי. עד כמה זה משרת את מערכת המשפט? הפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט היא קודם כל בנושא הענישה".

גיוון בענישה גם בעליון

גם בית המשפט העליון, אומר כבוב, איננו קובע את העונש הראוי בעבירות שונות. "הגיוון בענישה, הקיים בשלום ובמחוזי, קיים גם בעליון", קובע כבוב, "עד לפסקי הדין של השופט אדמונד לוי חיינו במציאות שעל עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גזרנו עונשים של 6-12 חודשי מאסר, תלוי באיזה אזור בארץ נמצא בית המשפט. ישנו מחקר של פרופ' קרמניצר, שמראה שעל אותה עבירה - נאשם שעבר ברמזור אדום - מקבלים עונשים שונים לגמרי בחיפה, בתל-אביב ובבאר-שבע".

לא רק האזור הגיאוגרפי בארץ משפיע על רמת הענישה, הראו המחקרים, אלא גם המוצא האתני. מחקר באוניברסיטת חיפה גילה כי נאשמים ערבים זוכים לעונשים חמורים יותר על אותן עבירות מאשר נאשמים יהודים.

את כבוב המחקר הזה הקפיץ. "הממצאים הללו הם מבישים מבחינת המערכת", הוא אומר, "נתונים כאלה הובילו את המחוקק האמריקני להגביל את שיקול-הדעת השיפוטי עד לאפס. הייתי בסיור עם שופטת ביוסטון, היא גוזרת עונשים בשיטת הסרט הנע, נאשם בהחזקת 40 גרם מריחואנה קיבל אצלה 25 שנים עד מאסר עולם. שאלתי אותה איך היא חיה עם זה, היא אמרה 'אני בוכה בלילה, אבל אין לי שיקול-דעת'. כל המלומדים בארה"ב מבקרים את השיטה שלהם, אבל איש מהם לא מציע לחזור לשיטה הקודמת ולבטל לגמרי את ה'גייד-ליינס'".

מדוע להעתיק את ה"גייד-ליינס" לענישה מארה"ב, נשאל כבוב על -די מנחה המושב, עו"ד אבי חימי, אם בארה"ב הפשיעה לא הצטמצמה ואף גדלה. "דו"ח גולדברג לא מציע החמרה בענישה בלי שיקול-דעת לשופט, הוא אמנם מצמצם את שיקול-הדעת ביחס למצב הנוכחי, אבל משאיר מרחב ניכר לשיקול-דעת שיפוטי. אני יודע שחלק גדול מהשופטים בישראל מבקרים את הגישה שלי ואומרים שהשיטה שלנו מצוינת, למה להתערב בה. אני אומר גם כעורך דין וגם כשופט: הגיע הזמן שהמחוקק יאמר את דברו בנושא הזה".

כבוב סיפר כי כשכיהן כשופט מעצרים במחוזי, עשה מחקר וגילה כי אותם שופטים בבית המשפט העליון פסקו פעם כך ופעם אחרת בנוגע לאותן עבירות, באותן נסיבות.

לדבריו, "כל בר-דעת יכול לקחת את הפסיקה של העליון, לעבור עליה ולראות איך בחור בן 18 וחצי מבאר-שבע שנתפס על 18 גרם מריחואנה נעצר עד תום ההליכים, ובחור אחר עם 40 ק"ג מריחואנה משוחרר לחופשי, על-ידי אותו שופט. יש מחקרים אמפיריים שגילו כי ההבדל בענישה בין נאשם שנמצא במעצר עד תום ההליכים, לבין נאשם שאיננו במעצר, הוא פי 16 יותר חמור, על אותה עבירה ובאותם נתונים. לי קשה עם המציאות הזו, זו מציאות לא נורמלית".

תיק תקשורת

בעוד שרוב מוחלט מבין השופטים בבתי המשפט יכחישו בתוקף אם יישאלו האם הם מושפעים מפרסומים תקשורתיים בדבר תיקים המתנהלים בפניהם, השופט חאלד כבוב מוכן להודות: התקשורת משפיעה על השופטים.

"אני קורא עיתונאים", אישר כבוב בדבריו בכנס המשפטי באילת, "ועוד איך קורא. אבל לא ניתן לומר כי בית המשפט צריך להתעלם מרחשי לבו של הציבור, אלא עליו למלא את רצון הציבור, ועם זאת שיקול-דעתו נשאר בלתי תלוי. אבל אני אשקר אם לא אומר שבתיקים מסוימים אני קורא את העדויות עוד לפני שהתיק מתנהל בפניי, כי הן מופיעות בעיתונים".

כבוב התייחס בין היתר לתיק בעניינו של הבדרן המנוח דודו טופז, שהתנהל בפניו. "אין ספק כי החשיפה של בית המשפט לחומר הזה (המתפרסם בעיתונות, י"י) לא עושה טוב להליך המשפטי. כשהייתי עורך דין צעיר היה כתב פלילי אחד בכל בית המשפט, והיום כשאני נכנס לאולם יש לי כתבים באולם, ואני יודע שהחשיפה של ההליך המשפטי הרבה יותר גדולה. אבל החשיפה הזו גורמת לנו משהו, הידיעה שהחומר מסתובב בכל מיני מקומות גורמת לך כשופט להיזהר מאוד בנקודת המבט שלך.

"אתה יודע שכשמפרסמים קטע מתוך עדות, זה יכול להיות חצי עמוד מתוך 60 עמודי עדות, וזה מחייב אותי לחשוב אם החומר אכן משקף את מה שהעד אמר. הבחינה שלי א-פריורי היא הרבה יותר זהירה. אני לא רוצה להיות מושפע, אבל כבר נחשפתי".