כך פספסנו את דב מורן

מודו כבר לא תהיה מניה בבורסה בתל-אביב, כי מסתבר שאחד העם לא בנויה למניות מסוכנות בתחום הטכנולוגיה. יש כאן כסף גדול מאוד של מה שנקרא "אלמנות ויתומים" בקרנות הפנסיה וקופות גמל, אבל זה כסף שלא אוהב סיכונים.

לכן הוא מושקע בתרופות מצילות חיים של חברות ביו-טכנולוגיה קטנות שהצלחתן "מובטחת", ובחיפושי גז ונפט "חסרי סיכון", ובעיקר בקרקעות ובניינים בניו יורק, בלאס וגאס, במוסקבה, בוורשה או בבוקרשט, שמחירם רק עולה. רק עם סיכונים טכנולוגיים יש לכסף הזה משום מה בעיה.

עולם הטכנולוגיה משתנה חדשות לבקרים ובמקום להיכנס לספקולציות לגבי סיכויי מודו להצליח, הייתי מציע להשקיע בעיקר לפי הגישה האמריקנית שגורסת כי "Management matters". כלומר, להשקיע במודו זה להשקיע בדב מורן. שום דבר לא מבטיח שאם מורן הצליח בענק עם הדיסק און קי הוא ישחזר את ההצלחה עם מודו, אבל אם נותנים לממציאים הגונים מסוגו מספיק זמן וכסף, בסוף התמורה מגיעה, ולעיתים היא מגיעה בענק.

מישהו היה נותן כסף של "אלמנות ויתומים" לאלי פרוכטר לפני חמש שנים אם הוא היה מנסה להנפיק בתל-אביב את איזיצ'יפ? האם המתחרה שלה, ווינטגרה, שהקים קובי בן צבי ונקטפה לאחרונה על-ידי חברה זרה תמורת 300 מיליון דולר ממש על מסלול ההמראה, הייתה מצליחה להנפיק בתל-אביב לפני 5 שנים בשווי של 50 מיליון דולר?

על סטיב ג'ובס אפשר לומר שמתוך 30 שנות פעילותו כיזם הוא נכשל כמעט בכל מה שנגע במהלך 20 השנים הראשונות, ורק בעשור האחרון הוא הפך ל"קוסם" שכל מה שנגע בו נהיה להיט היסטרי. שהציף ערך חדש של רבע טריליון דולר למחזיקי אפל בעשור האחרון.

את ההצלחה האדירה של טבע מייחסים בצדק לשנות מנהיגותו של אלי הורוביץ, אבל לא רבים יודעים שהוא כמעט הרים ידיים בשנות השמונים, כאשר נאלץ שוב ושוב ללכת לקופות החולים ולממשלה ולבקש עוד מקדמה לתשלום משכורות על חשבון תרופות שימכור להם כמה שנים קדימה.

בשבוע שעבר ערכו בישראל מסיבת פרידה לשותפו של מורן, ד"ר אלי הררי, מייסד סנדיסק, שהחליט לתלות את הנעליים בגיל 65. למורן יש עוד עשור שלם של פעילות ויהיה מעניין לבדוק היכן הוא יהיה בגיל הפרישה שלו. למרות שבכל מקרה קשה לי להאמין שהוא אי פעם יפסיק להמציא ולחדש.