"המעצב הוא המוזיקאי והפסל של עולם הטכנולוגיה"

בחולצה משובצת, בגרביים ירוקים ועם שעון מתוחכם גדי עמית נראה כמו שמצופה ממעצב טכנולוגיה בינלאומי. הוא הגיע ארצה לביקור חפוז, עסקים בעיקר, בין היתר עם חברת בטר פלייס, אבל זה 17 שנים שהוא מתגורר בסן פרנסיסקו, קשור בחבל הטבור לעמק הסיליקון. המבטא האמריקאי הספיק במרוצת השנים להשתרבב לדיבורו השקול, ואנגלית ועברית מתערבבות בחן עם מושגים מעולם הטכנולוגיה. לפני כעשור - ביום הראשון של המילניום - הוא פתח את משרד העיצוב שלו ניו דיל דיזיין, והיום זה נמנה עם אחד מארבעת המשרדים המובילים בארצות הברית לעיצוב טכנולוגיה וקוטף שלל פרסים. אחד מהם, זכייתו בתחרות העיצוב היוקרתית IDEA, בין היתר בזכות מכשיר המים פרימו שעיצב לחברת תמי 4, הוביל אותו לראיון במגזין העיצוב השנתי של מגזין החדשנות האמריקאי "פאסט קומפני".

לעמית יש דעות מוצקות בכל הקשור לעיצוב טכנולוגיה, איך צריך לעשות את זה נכון, איך אפשר לעשות את זה ירוק, ומה תפקידו של העיצוב בשיקולים המסחריים. אבל לפני שהוא פורס אותן בהרחבה, נשאלת השאלה מה זה בכלל מעצב טכנולוגיה. והוא משיב: "מעצב טכנולוגיה הוא המוזיקאי והפסל של עולם הטכנולוגיה. אנחנו מספרים את הסיפור הטכנולוגי ומאפשרים לקרב את הטכנולוגיה לקהל הרחב".

 גדי עמית / צלם: יונתן בלום

ובמילים פשוטות, אתה מי שקובע איך ייראו מחשבים או נגני מוזיקה, למשל?

"רוב האנשים מתייחסים לעיצוב בתור צורה חיצונית, אבל חלק גדול מהעבודה שלנו הוא דווקא פנימי. התפקיד שלנו הוא להגיע להיגיון פנימי שיהיה שימושי וגם פיסולי. ההיגיון הפנימי הוא שמגדיר את הפן החיצוני. שלא כמו בעיצוב כיסא - שאין לו פן פנימי אלא רק חיצוני, בעיצוב טכנולוגיה יש חשיבות לפנימיות של המוצר".

עם זאת מדגיש עמית כי בסטודיו שלו עובדים עשרים מעצבים ואף לא מהנדס אחד: "הכוח הקריאטיבי הוא הדבר המוביל בעולם הטכנולוגי - הנושא של ההנדסה הוא משני יחסית". את עבודת ההנדסה מבצע הסטודיו מול צוותי פיתוח, כשעבודת הייצור מתבצעת לרוב בסין. זהו מודל שצובר תאוצה, לדבריו, בעולם הטכנולוגי.

אנשים קשורים למוצר

אם לפני עשור או שניים התדמית של הטכנולוגיה הייתה עתידנית ואולי אפילו מנוכרת, הרי שבימים אלה הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. משום כך, מתעקש עמית, עיצוב הטכנולוגיה חייב להיות קשורלתרבות ולמציאות הנוכחית, ליצור סנטימנטים. "יש בעולם הטכנולוגיה המון ערכים מאוד אנליטיים, למשל נגישות לטכנולוגיה, שזה דבר שניתן לנתח אותו. אבל מה שחשוב להבין הוא שלטכנולוגיה יש צד תרבותי, וזאת תובנה מאוד עמוקה. יש צורך להגיע להרמוניה תרבותית בעיצוב של טכנולוגיה".

הרמוניה תרבותית?

"כן, אנשים מחוברים מאוד למוצרי הטכנולוגיה שלהם. אם מעצבים נגן מוזיקה צריך לעצב אותו כך שהוא יעודד אורח חיים שמעודד מוזיקה. הרבה פעמים אני שואל אנשים אם אני יכול לקבל את הנייד שלהם ולזרוק אותו לים. ברור שהתשובה היא לא. אנחנו מגיעים למצב שהמחשב האישי, נגן המוזיקה או הטלפון הנייד הם מוצרים מאוד אישיים, חשובים ומרכזיים לחיים שלנו. דווקא מוצרים שבעבר נחשבו למרכזיים מאוד, כמו כיסא, הפכו למוצרים שהקשר הרגשי אליהם מאוד נמוך. אנשים בוכים כשהמחשב שלהם לא עובד וכשנמחקו להם הקבצים, אבל לא ראיתי אף בן אדם שבוכה על אובדן של כיסא".

אתה מתעלם מהעובדה שתרבות הצריכה הפכה לכזו של משתמשים וזורקים. מחליפים טכנולוגיה כמו גרביים ועושים את זה בשמחה, לא בבכי.

"זה נושא בעייתי. ראשית, אנחנו לא כל-כך זורקים כמו שנדמה לנו. יש המון אנשים, ואנחנו יודעים זאת ממחקרים, שנצמדים לטכנולוגיה ולא זורקים כל-כך מהר. יש לי זוג חברים, שהיא משתמשת שנים באותו דגם של מוטורולה שיצא כבר מהשוק כי היא 'חייבת אותו'. אבל הבעיה היא שהטכנולוגיה משתנה וחברות טכנולוגיות מנסות לייצר כל הזמן סיבות לזריקת הטכנולוגיה או להחלפתה".

זה המודל העסקי שלהן.

"נכון. אבל הבעיה היא בעולם התוכנה, בכל הנושא של קיימות יש הזנחה טוטאלית. בעולם הקיימות מתחייבים רק לחומרה, אבל מה שגורם לחומרות להתיישן זה התוכנות. יש תחושה שעולם התוכנה מרגיש שאין לו שום אחריות לגבי קיימות של מוצרים. אגב, חברת מייקרוסופט היא חברה מאוד טובה מהבחינה הזאת, כי XP היא תוכנה שקיימת יותר מעשר שנים ועדיין אפשר לעבוד איתה. אבל יש הרבה מוצרים שהתוכנה גורמת לחומרה שלהם להתיישן בצורה לא סבירה".

לא לגברים בלבד

עמית גורס כי גם עולם התוכנה צריך להתגייס למאמץ לייצר סביבה ירוקה יותר ולמתן את בולמוס הצריכה הטכנולוגית, דבר שייטיב עם בעלי החברות ועם הצרכנים: "כשקונים רכב חדש ברור שיהיו לו חלקי חילוף, כך צריך להיות גם בטכנולוגיה". בראיון למגזין העיצוב של "פאסט קמפני" אפילו הצהיר כי נדרשת חקיקה בנושא: "עיצוב טוב זה עיצוב ירוק, ואין אפס".

"לעצב ירוק זה לאו דווקא להגיד 'פלסטיק זה לא טוב'", הוא אומר ל-G. "אני ממש לא 'דתי' בעניין הזה, ואפשר לעצב עם פלסטיק מוצרים יפים מאוד. כל הרעיון בעיצוב בר קיימה זה עיצוב שנשאר שנים והופך את המוצר לבעל קיימות. זה ערך הוליסטי, וכשזה קורה יש פחות נטייה לזרוק את הטכנולוגיה. עיצוב ירוק זה גם עיצוב דמוקרטי - לעצב מוצרי טכנולוגיה שהם יפים וטובים, ומיועדים למסות של אנשים ולא רק לטובת קבוצה של אנשים שיכולה להרשות לעצמה".

הכול טוב ויפה, אבל לך תסביר את זה לחברות הטכנולוגיה שרוצות לחתוך בעלויות.

"אחד הדברים שאני תמיד מסביר לאנשים, ובעיקר בישראל, הוא שלא צריך לעשות שלושה דורות של מוצר בתוך שנה וחצי ולהוציא לשוק מוצר שהוא לא מאוזן ומתיישן מהר. מה שקורה הוא שמבחינת הכלכלה והייצור משקיעים שוב בתהליך פיתוח כדי להוציא עוד מוצר. אבל אם עושים השקעה נכונה ותהליך מושכל של עיצוב טכנולוגיה, אז אפשר לחסוך שלושה סבבים של תכנון ופיתוח, ויש לזה ערך כלכלי וחיסכון. אפשר לעשות פעם אחת מוצר טוב בר קיימה, שיעלה קצת יותר, אבל יישאר לאורך זמן, מאשר לעשות שלושה מוצרים 'בסדר'. ההשלכות של זה מופיעות גם בשורות הרווחים של החברה".

טענת בעבר שצריך לעצב מוצרים שהם "בסדר גמור" מבחינת ביצועים ולא להשתולל. למה הכוונה?

"התפיסה של מוצרים טכנולוגיים היא הרבה פעמים מאוד זכרית ומתאימה לגברים - הרבה פעמים מעצבים מוצר מתוך רצון להשוויץ. אבל המטמורפוזה העיקרית שלנו היא ההבנה שיש לבנות מוצר שבנוי על 'מספיק טוב' או 'בסדר גמור' מבחינה טכנולוגית של ביצועים. כך הוא נשאר לאורך זמן, עונה על כל הצרכים, והופך למוצר בר קיימה".

איך מגיבים לזה מנהלי החברות שאתה פועל מולם?

"חלקם מבינים את זה טוב מאוד. אני חושב שהגישה הזאת מקבלת בימינו המון תשומת לב וכבוד".

לדבריו, דוגמה מובהקת להבנה הזאת ולכוחו של עיצוב לעשות שינוי תרבותי הוא בפרימו של תמי 4. "שם עשינו תהליך מושכל, והיה ברור שהמוצר חייב להיות עשוי עשר ושלפני שזה יקרה לא נצא לשוק", הוא אומר. "כל הסיפור של פרימו ותמי 4, ברמת הבסיס, הוא מדהים, כי הם לקחו שוק כמו מדינת ישראל, שצורך משקאות קלים, וזה המקום היחידי כמעט שבו טכנולוגיה של טיהור מים נגסה נגיסה גדולה בשוק המשקאות הקלים. זה שינוי תרבותי. שינוי נוסף זה צריכת מים על-ידי ילדים. עיצבנו את המוצר כך שהוא מאוד נגיש לילדים, והם שותים יותר מים(בהשוואה למשקאות קלים. צ' ק') מאשר בעבר. מבחינה עיצובית הפרימו הוא מוצר שיש בו משהו עגלגל ושמח, ואוהבים לשים אותו על השיש כי הוא נראה טוב וגאים בו. הרעיון היה לתת לאנשים מוצר טכנולוגי שהוא מושקע יותר, עולה יותר, ומשכנע אותם לשנות הרגלי צריכה; זה טרנספורמציה ושינוי תרבותי משמעותי".

"לעיצוב יש יכולת לספר סיפור"

העיצוב הירוק משתלב בעבודתו של עמית גם בבחירות החומרים. למשל, לאחרונה זכה עיצובו לענקית המחשוב דל, שעבורה מעצב הסטודיו של עמית זה שש שנים, בפרס יוקרתי לעיצוב ביפן. הסטודיו עיצב ערכת לימוד לבתי ספר המורכבת ממחשבים ניידים לתלמידים, שמעוצבים בחזיתם בגומי צבעוני ובנורית חכמה שמקילה על המורה את תהליך ההוראה האינטראקטיבי.

דוגמה נוספת לשילוב מפתיע של חומרים בטכנולוגיה נמצאת בעיצוב הראשון שביצע עבור דל, שהיה מחשב שולחני המעוצב מבמבוק (Dell Studio Hybrid PC) והפך למאוד פופולרי ולמוצר דגל. דוגמה אחרת, עדכנית יותר, היא קורא ספרים אלקטרוני שמיועד לסטודנטים, שאותו עיצב עמית והוא משולב ברצועות בד. המוצר יצא לשוק לא כבר, ומתקבל בסקרנות רבה.

"באו אלינו שני יזמים שפתחו חברה בשם KNO, עם מוצר לטאבלט לסטודנטים", הוא מספר. "הם החליטו שהוא יהיה מעוצב כמו ספר עם שני מסכים. אבל אחת הבעיות בעולם הטכנולוגיה היא שבין המחשב למסך יש כבל שעובר דרך הציר, ובגלל זה המסך מרוחק עשרים-שלושים מילימטרים מהציר. חשבנו איך לפתור את הבעיה, וביססנו לבסוף את העיצוב על משחק הילדים 'סולם יעקב'. כתוצאה מזה יש שני מסכים המחוברים בחמש רצועות בד, שניתן להפוך לאחור כמו ספר, להשתמש בהם כמו מחברת, לכתוב עליהם, וזה נוח מבחינה אינטראקטיבית. גם את האריזה עיצבנו כאילו הייתה אריזה של ספר גדול".

גם בכל הקשור לעיצוב אריזות למוצרים טכנולוגיים אתם חושבים ירוק?

"בהחלט. אחד הדברים בנושא הקיימות הוא שהאריזות הן לרוב קופסאות פלסטיק שאפשר להשתגע כשמנסים לפתוח אותן, וזורקים לפח מיד אחרי. באחד המוצרים שעיצבנו, שנקרא פיטביט (Fitbit) ומיועד לנשים, עיצבנו את המוצר במין קופסה קטנה ונחמדה שלא תרצי לזרוק. את תשימי בפנים את המטען או את התכשיטים. אנשים אוהבים קופסאות קטנות".

אבל זה בוודאי יקר יותר ליצר קופסאות קטנות ונחמדות מאשר לייצר את אריזות הפלסטיק המוכרות.

"לא. לקח לנו אמנם שלושה חודשים לשכנע את החברה לייצר את האריזה הזאת, אבל גילינו שזה לא עולה יותר. כשמתחילים להיכנס לעומק רואים שלפעמים תהליך העיצוב הירוק זהה מבחינה כלכלית".

אותו מוצר שמתאר עמית, הפיטביט, מלמד גם על כוחו של העיצוב בכל הקשור לגיוס כספים לסטארט-אפים בעולם המתאושש ממשבר חריף. הפיטביט הוא מכשיר המעוצב כתכשיט, כמו אטב שניתן לענוד על החולצה ואפילו להחביא בחזייה. הרעיון הוא לעקוב אחר הפעילות הגופנית של הגוף ושריפת הקלוריות לאורך כל היום, ובהתאם לפעילות הגופנית של עונדת המכשיר גדל פרח וירטואלי. אם בסוף היום הפרח פורח - הרי שהגוף עשה מספיק פעילות גופנית ואפשר לישון במצפון שקט. לא בכדי הסבר זה נכתב בלשון נקבה שכן קהל היעד הוא נשים.

אגב, עמית מספר שבסטודיו שלו עובדות בעיקר נשים מעצבות - נתון נדיר לדבריו בעולם הטכנולוגיה. "את הכסף למיזם גייסה החברה בזכות מודל שעיצבנו עבורם", מספר עמית. "שני היזמים הגיעו אליי עם המיזם הזה באוקטובר 2008, עם ההתמוטטות הכלכלית. הכנו להם מודל דמו שעלה 3,000 דולר, ועמו הם פנו לקרנות וגייסו 3 מיליון דולר. כתוצאה מהמודל הם גם קיבלו 12 אלף הזמנות מראש, והחברה התחילה להתגלגל עוד לפני תהליך הייצור".

למה בעצם העיצוב משחק תפקיד כל-כך מרכזי בגיוס כספים לטכנולוגיה?

"לעיצוב יש יכולת לספר סיפור ולהסביר את המהות התרבותית של המוצר, וזאת יכולת מופלאה. יש משהו בצורה, ומוחשיות שמסבירה את עצמה בצורה מאוד עמוקה לאנשים. למשל, לפיטביט יש צורה של אטב כביסה וזה הופך אותו למוצר עם היסטוריה שמעלה חיוך קטן. היום יש כבר למעלה ממאה אלף נשים שעונדות את התכשיט הזה, וניתן להזמין את המוצר באינטרנט".

השראה בדרום תל אביב

עמית, 47, גדל בחולון, בן להורים ארכיטקטים. "פחות או יותר נולדתי בסטודיו לארכיטקטורה", הוא אומר. "אבל תמיד נמשכתי לדברים שאני יכול להקיף ביד, ליכולת לעצב עם הידיים, לתפוס את העיצוב בתפיסה תלת-ממדית, דבר שלא קורה בבניינים. בגלל זה לא פניתי לארכיטקטורה".

במקום זה הוא בחר ללמוד בבצלאל עיצוב תעשייתי. בילדותו חלם בכלל להיות מעצב מכוניות. היום הוא קצת מגשים את החלום כשהוא מעצב עבור בטר פלייס. אבל הוא מעדיף שלא להרחיב לגבי שיתוף הפעולה הזה, שהחל פחות או יותר מהיום הראשון של החברה, היות שאת שי אגסי הוא מכיר כבר 15 שנים.

במהלך הלימודים בבצלאל פגש את אשתו, אלינור, גם היא מעצבת, ולזוג שתי בנות. כשהגיע לפגישה הראשונה עם הוריה, הוא מספר, "שיחקתי דקות ארוכות עם כפית שהייתה מונחת על השולחן. אימא שלה חשבה שאני אוטיסט, אבל כנראה היה איזה פרט בכפית ובצורה שלה שמשך אותי".

לדבריו, הוא מקבל השראה מכל דבר שסביבו. "דרום תל אביב, לפי דעתי, זה מקום שנותן הרבה השראה", הוא אומר, אך באותה נשימה מסביר שעבור מי שעוסק בטכנולוגיה המקום שבו "הכול קורה" הוא ארצות הברית, ואין לו כוונה לשוב בקרוב לישראל.

לפני שפתח את הסטודיו עבד בחברת סאיטקס, ואז קיבל הצעת עבודה מחברת העיצוב פרוג דיזיין, שם סיים בתפקיד סמנכ"ל עיצוב. "היו הזדמנויות שלא יכולתי להגיד להם לא. לעבוד בפרוג דיזיין באותם ימים זה כמו לקבל הזמנה לשחק כדורסל ב-NBA".

על אף שהסטודיו שלו זכה להכרה והתרחב במרוצת השנים, הוא מתעקש להיות מנהל קריאטיבי בפועל, וכל עבודת עיצוב עוברת דרכו. איך הוא שומר על התשוקה בהיקף עבודה שכזה? "אני תמיד מתרגש מדברים חדשים, ויש כל-כך הרבה טכנולוגיות חדשות. הנה, עכשיו אנחנו מתעסקים בהגדרה מחדש של המצלמה. יש טכנולוגיה חדשה, שתשנה את כל התפיסה שלנו לגבי צילום. אם היום אנחנו מקבלים תמונה סטטית במצלמה, אז דרך הטכנולוגיה נוכל להסתכל על העולם דרך המצלמה בתלת-ממד ועם תחושת עומק. זה מרגש".

לפני סיום אני מבקשת ממנו לחוות דעה על מכשיר ההקלטה שלי; "מעוצב יפה?", אני שואלת. הוא מחייך חיוך קטן: "לא כל-כך, חלק גדול מהמוצרים הטכנולוגיים מעוצבים בצורה מאוד בינונית, אבל למרות זאת מכילים ערכים שימושיים ותרבותיים שאין לזלזל בהם. אבל אילו היית נותנת לנו לעצב את המכשיר הזה, היינו שומרים על כל הערכים האלה וגם נותנים לקופסה האנונימית הזאת יופי ואופי, מה שהיה הופך את המוצר הזה לבר קיימה".