מגזין G: עשרת הרגעים הגדולים של המראיינים הדגולים

מהווידוי של ניקסון עד החשיפה של מייקל ג'קסון, הנפילה של מקארתי, הנבואה של מלקולם X ועוד אינספור רגעים עיתונאיים בלתי נשכחים

מספרים על ג'ון קווינסי אדמס, נשיאה השישי של ארצות-הברית, שהיה שחיין נלהב שנהג לפתוח את היום ברחצה במימי נהר הפוטומק. על-פי אחד הסיפורים, כשההרגל הזה הגיע לידיעתה של אן רויאל, מי שנחשבת לעיתונאית הראשונה באמריקה, היא טיכסה עצה לניצול העובדה הזו כדי להשיג ראיון עם אדמס, לאחר שניסיונות קודמים לראיינו כשלו.

בוקר אחד, בעוד אדמס משכשך במים עירום, הופיעה רויאל על אחת מגדות הנהר ואותתה לנשיא שהיא מחזיקה בבגדיו. "הגברת רויאל, אנא, תני לי לצאת ולהתלבש", הפציר בה, "ואז תקבלי את הראיון שלך".

אבל רויאל לא הסכימה. אין דרך טובה יותר, בוודאי חשבה לעצמה, להביא את הנשיא לענות על השאלות הנוקבות באמת. וכך נערך הראיון, כשאדמס עירום במימי הפוטומק, עד שרויאל קיבלה את התשובות לשאלותיה.

מאז רויאל קמו לעיתונות האמריקנית - ובכלל זאת בטלוויזיה - לא מעט עיתונאים חשובים ומראיינים גדולים, נפילים שעל עבודתם מלמדים בבתי-ספר לתקשורת.

ביום שישי שעבר נפרדה אמריקה ממי שנחשב אולי לאחרון דור הנפילים הזה, לארי קינג. אמנם יש דור המשך, כמו סטיבן סאקור מ-BBC וכריסטיאן אמנפור מ-ABC, אבל נדמה כי לארי קינג ייצג את הדור הוותיק לא רק בהתנהלותו העיתונאית אלא גם בבגדיו.

בתוכניתו האחרונה, לבוש חולצה שחורה, מצויד במשקפיים העבים (שנעשו במהלך השנים עבים פחות) ובשלייקעס המפורסמים, שמעבר לסמל הסטטוס אפשר גם לראות בהם מחווה לדמות העיתונאי של פעם, נפרד קינג מצופיו בגרון חנוק. האורות באולפן כבו, ורק זרקור קטן האיר את המיקרופון הכל-כך מזוהה איתו.

זה היה עוד רגע גדול במוסד הראיונות העיתונאיים. הנה רשימה חלקית של עוד רגעים כאלה.

1954 - אד מורו: מגיניה של החירות באשר היא

60 שנה לפני ש"לילה טוב ובהצלחה" הפך לסרט מצליח של ג'ורג' קלוני, היה המשפט הזה שגור בפיהם של תושבי לונדון, שבירכו אלה את אלה באופן הזה בלילות מלחמת העולם השנייה, בעודם הולכים למיטתם בלי לדעת אם ייפלו קורבן להפצצה גרמנית.

אד מורו, שפתח כל סיקור שלו מאירופה הבוערת במילים "זוהי לונדון" (עוד סיסמה שהפכה לסימן ההיכר שלו), החליט לסיים כך את אחד משידוריו ולקח את הסיסמה הזו איתו אל תוכנית הטלוויזיה שלו "See It Now" ברשת CBS.

כך גם סיים את אחד השידורים המפורסמים ביותר שלו, ואחד המפורסמים בתולדות הטלוויזיה האמריקנית בכלל - התחקיר נגד הסנטור ג'וזף מקארתי, שהתקופה הקרויה על שמו, "שנות המקארתיזם", נחשבת לאחת החשוכות בתולדות האומה.

התחקיר שהציג מורו עסק בחייל אמריקני ממוצא סרבי, שהודח מחיל האוויר של ארצות-הברית רק מפני ששמר על קשר עם אביו ואחותו ביוגוסלביה לשעבר, והיה מנוי על עיתון סרבי שנחשב בעיני הממשל לפרו-קומוניסטי. מורו תקף ישירות את הוועדה של מקארתי וגרר תגובה חריפה מצדו של הסנטור.

באחד מסיכומי הפרשה ב"See It Now", אמר מורו מילים שייחקקו לעד בדברי ימיה של אמריקה: "הקו בין חקירה לרדיפה הוא דק מאוד, והסנטור מוויסקונסין חצה אותו פעם אחר פעם... אנחנו לא נחיה בפחד זה מפני זה, לא נידחף בידי הפחד אל עידן של חוסר תבונה. איננו צאצאיהם של פחדנים... אנו רואים בעצמנו, כפי שאנו באמת, מגיניה של החירות באשר היא".

מורו שילם מחיר כבד, כלכלית ומקצועית, על הצעד האמיץ הזה בתקופה שבה איש לא העז להתנגד לממשל, אבל בסופו של יום ידו היתה על העליונה, ובדצמבר 1954 הצביע הסנאט על גינויו של מקארתי.

1964 - מייק וולאס: מלקולם X מנבא את מותו

"כושי, תוציא ת'יד 'שך מהכיס שלי!", נהג בריון אחד לצעוק במהלך נאומיו של מלקולם X ולעזוב את האולם. הפעם האחרונה שהצעקה הזו נשמעה היתה בפברואר 1965, כשאותו בריון התנקש בחייו של מלקולם X, המנהיג האפרו-אמריקני המיליטנטי.

להבדיל מהתנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שפעלה באותן שנים ודגלה באי-אלימות, מלקולם X, שנתן לעצמו את השם הזה כיוון שלטענתו לשחורים באמריקה אין שם לבד מזה שנתנו להם אדוני העבדים, צבר לעצמו אויבים בה במידה שצבר כוח.

בראיון לעיתונאי מייק וולאס (לימים מגיש "60 דקות" המיתולוגי; ראו בהמשך ראיון עם לואיס פרחאן) בחדשות הבוקר של CBS, הסביר מלקולם כי "דת האסלאם היא הדת הנכונה לאנשינו (כלומר, האפרו-אמריקנים), כי היא יוצרת אחדות, כבוד, ביטחון גזעי ואת כל מה שנחוץ לאדם כדי להפוך לשלם".

וולאס שתק לרגע, אולי כי חשש מהתשובה ואולי כי הבין היטב את משמעותה של השאלה, ואז שאל בטון חודר: "האם אינך חושש ממה שעשוי לקרות לך כתוצאה מהאמירות הללו?". מלקולם חייך באירוניה עוד במילה "לקרות" והשיב בכריזמטיות הידועה שלו ובנימה ספק מבודחת, ספק משלימה: "הו, כן! אני כנראה אדם מת כבר עכשיו". הוא נרצח בשנה שלאחר מכן.

1973 - וולטר קרונקייט: שיחת טלפון בשידור חי

פילוסופים נוהגים לטעון כי הכרת אי-הידיעה היא תחילתה של הידיעה. נדירים העיתונאים היום שאומרים מילים כמו "איני יודע, אני מברר" במקום לפצוח בברברת מיותרת שמטרתה למלא שעות שידור במקרי חירום. אצל וולטר קרונקייט זה היה אחרת.

בינואר 1973 ישב המגיש האגדי על הדוכן ושוחח בטלפון עם עוזרו של הנשיא לינדון ג'ונסון, שדיווח לו כי הנשיא מת. "וולטר!", צעק לו הבמאי, "אנחנו נכנסים לשידור! מהר, סיים את השיחה". אבל קרונקייט לא ויתר. הוא לא רצה לתת לצופים שלו שביבי מידע.

וכך קרה שבאותו יום ראו צופי CBS את קרונקייט בשידור חי, משוחח בטלפון, מחווה באצבעו לבמאי (וגם לצופים) כאומר, "חכו רגע, אני מתעדכן", וכשהשפופרת צמודה לאוזנו מעדכן את הצופים בשידור חי.

הוא לא נבהל מאיך שזה עשוי להיראות, הוא לא ניתק כדי לתת לשידור את המכובדות המזויפת לעתים שעוטים מגישי חדשות, ונתן לצופים את המידע המהימן ביותר בזמן אמת.

1977 - ברברה וולטרס: אדוני השאה, נשים נחותות יותר?

רגע לפני שהיא מבססת סופית את מעמדה כספקית של ראיונות-סקופים (הראיון המשותף של בגין וסאדאת לפני חתימת הסכמי השלום והתלוות ליום בחייו של פידל קסטרו הם רק חלק זעיר ברשימה), סיפקה ברברה וולטרס רגע טלוויזיוני נדיר עם השאה של איראן.

כשוולטרס שאלה את השאה על מעמד הנשים בארצו, היא הופתעה לשמוע את התשובה: "לנשים אין אותה אינטליגנציה כמו זו של הגברים". זה היה מפתיע, בעיקר לאור העובדה שרעייתו של השאה, הקיסרית, ישבה לצדו.

וולטרס הקשתה: "נתת לנשים בארצך זכויות שוות, אבל אתה סבור שהן לא שוות בחוכמתן?!". "ובכן", השיב השאה בנונשלנטיות, "בוודאי יש כמה יוצאות דופן". "פה ושם", השיבה וולטרס בציניות. "כן, אבל בסך-הכול, איפה שמעת על אישה מדענית בכירה?".

וולטרס לא הצליחה לקבור את הכעס, אבל שמרה על אלגנטיות. "מדאם קירי", נתנה דוגמה בזריזות. "זו אחת", המשיך השאה בחיוך. וולטרס שינתה טקטיקה: "האם אתה סבור, אדוני, שאשתך, שיושבת כאן לצדך, היא אחת מיוצאות הדופן? אתה מרגיש שאישה יכולה להיות בשלטון כשם שגבר יכול?".

השאה הפתיע עוד יותר: "אני מעדיף לא לענות על השאלה הזו". וולטרס פנתה לקיסרית: "הוד מעלתך, תגידי משהו. בבקשה", אבל זו נותרה בשתיק ה בוכה.

מאוחר יותר, כותבת וולטרס בספר הזכרונות שלה, "התברר לי כי לאחר המהפכה חלה הקיסר הגולה בסרטן, ושאשתו לא רק טיפלה בו, אלא גם תפסה את הפיקוד על כל בני ארצם הגולים".

1977 - דייוויד פרוסט: אכזבתי את חבריי, אכזבתי את האומה

ריצ'רד ניקסון היה כבר 3 שנים לאחר ההתפטרות בעקבות פרשת ווטרגייט, אבל העם האמריקני - ואולי גם הוא - רצו סגירת מעגל. רוברט רדפורד ואלן ג'יי פקולה כבר יצאו עם "כל אנשי הנשיא", והתקשורת האמריקנית התקשתה לסלוח לנשיא הפורש.

ניקסון ואנשיו חיפשו דרך לטהר את שמו, ודייוויד פרוסט בא להם בדיוק בזמן. המגיש הבריטי, שעד אז היה ידוע כמנחה משעשע ולא רציני בעליל, אפילו לא חיפש את הגאולה שהעם האמריקני רצה מהנשיא שלו. הוא פשוט רצה לעשות טלוויזיה טובה. ניקסון הסכים מיד.

פרוסט התדפק על דלתות הרשתות האמריקנית בחיפוש אחר מימון וקיבל סירובים מקיר לקיר, בעיקר בתואנה הצדקנית שמא יהיה הראיון מסע טיהור של מי שביזה את מוסד הנשיאות האמריקני.

לאחר שהחליט לממן את סדרת הראיונות בעצמו, ניגש פרוסט למלאכת תחקיר קדחתנית עם צוות של אנשים יסודיים. אבל ניקסון היה אויב מר, ובמשך 3 ראיונות ניגח את פרוסט בקרב האינטלקטואלי.

בראיון הרביעי נפל דבר. פרוסט החל לדבר על ווטרגייט, הציג לניקסון שאלות קשות ולא ויתר. מתוך תדמית הפלייבוי הבריטי צץ עיתונאי נשכני שלא היה מוכן להשאיר קצוות פרומים.

בסופו של קרב שאלות ותשובות נדהם פרוסט למראה המרואיין שלו. ניקסון, שבור, נטול מסכות, חמור סבר ואולי אפילו על סף דמע, התוודה: "אכזבתי את חברי, אכזבתי (שתיקה ארוכה) את המדינה שלי".

פרוסט, לא פחות מהצופים, היה המום. אמריקה קיבלה את בקשת הסליחה שייחלה לה.

1993 אופרה וינפרי - שיעור אישי בהליכת ירח ממלך הפופ

יש רגעים רבים בקריירה של אופרה וינפרי שאפשר לכנס בכתבה הזו. הידוע לשמצה שבהם הוא התקף הטירוף של טום קרוז בתוכניתה ב-2005, שאולי לא היה ראיון שגרתי, אבל בהחלט חשף את הכוכב שנשבה בכת הסיינטולוגיה במערומיו הפסיכולוגיים.

תמונת המראה של הרגע ההוא היא הראיון שערכה וינפרי עם מייקל ג'קסון 12 שנים מוקדם יותר, שבו נחשף הילד הנצחי בדיוק בתקופת המעבר משחור ללבן, מכוכב-על לסלב מטורלל וממגינם של ילדים למי שנחשד בניצול מיני שלהם.

ג'קסון דיבר לראשונה בגילוי-לב על האגדות עליו ועל ההאשמות נגדו, חשף פרטים על ילדותו הקשה והפך סמל לאדם שברירי שקרס תחת הצלחתו שלו.

אופרה, שזכתה בראיון הזה גם לשיעור פרטי ב"הליכת ירח" ממלך הפופ, מיצבה את עצמה כאחת המראיינות הטובות בטלוויזיה.

1996 - מייק וולאס: אמריקה צריכה לסתום את פיה!

כ-30 שנה לאחר שהוציא ממלקולם X נבואה על מותו, ישב מייק וולאס מול המנהיג השחור המיליטנטי לא פחות, לואיס פרחאן. רגע אחרי שעימת את פרחאן עם דעותיו האנטישמיות, העלה וולאס עוד הילוך. "הייתי בניגריה", אמר לפרחאן, "אחת המדינות המושחתות"...

בנקודה הזו מלמל פרחאן בחיוך: "נו באמת, אדון וולאס...", מה שרק הרגיז את וולאס עוד יותר וגרם לו להגיד בתקיפות יתרה: "הייתי שם! זו אולי המדינה המושחתת בעולם".

פרחאן איבד את שלוותו וצעק: "אתה (כלומר ארצות-הברית; מ' ל') לא נמצא בשום עמדה מוסרית להגיד לאף אחד כמה הוא מושחת! אמריקה צריכה לסתום את פיה! האם ניגריה הפילה פצצת אטום? האם הם הרגו מיליוני ילידים? איך אתה מעז לשפוט!".

וולאס לא אמר מילה, רק הקשיב, הבעה ניצחון על פניו, בעוד פרחאן יוצא מכליו.

2001 - ג'ון סטיוארט: אי-אפשר לנצח את פסל החירות

10 ימים לאחר הפיגועים ששינו את אמריקה (ויש שיגידו: את העולם כולו) התייצב מנחה ה"דיילי שואו", ג'ון סטיוארט, שכבר אז בנה את דמותו כאיש חדשות לא פחות מקומיקאי, מול צופי התוכנית והקהל באולפן, ונתן את אחד הנאומים המרגשים בהקשר של אסון התאומים. ב

משך 10 דקות, לעתים מתבדח אבל רוב הזמן עוצר ובוכה, דיבר סטיוארט בשם האומה כולה על כוח העמידה ועל ניצחון הרוח האנושית. את מילות הסיכום שלו אמר בקושי, אבל כשאמר אותן לא נשארה עין יבשה אחת באולפן (וכנראה שגם לא בבתי הצופים).

"מהחלון בדירתי נשקף מרכז הסחר העולמי", התייפח. "היום אתם יודעים מה אפשר לראות משם? את פסל החירות. הנוף שנשקף מדירתי הוא פסל החירות. אי-אפשר לנצח את זה".

2007 - לארי קינג: מה דעתך על כך, ג'ורג'. אה... רינגו

באופן אירוני, החליפה שלבש לארי קינג ביום השידור האחרון שלו, יום שזכה לכינוי הכבוד "יום קינג", עיטרה אותו גם באחד מהראיונות הפחות טובים שלו, ראיון האיחוד של הביטלס עם פול מקרתני ורינגו סטאר ועם אלמנותיהן של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון, יוקו אונו ואוליביה הריסון.

אם לא די בכך שבמהלך הראיון החזיר קינג המבולבל את הריסון מהמתים בכך שפנה אל רינגו סטאר בשם "ג'ורג'", הוא גם שאל את אלמנתו אוליביה מה דעתה על הדעה הרווחת כי השיר "Somthing" נכתב על אשתו הראשונה. אוליביה, כך נראה, לא ממש היתה מודעת לדעה הזו.

2010 - אנדרסון קופר: התשובה השפלה ביותר ששמעתי בחיי

אנדרסון קופר, מנחה התוכנית היומית "AC360" ב-CNN, כבר מורגל בהתחמקויות של פוליטיקאים, אבל תגובה של פוליטיקאית אחת פשוט הוציאה אותו משלוותו.

רנה אלמרס, מתמודדת לקונגרס, רמזה באחד מנאומיה שאין הבדל גדול בין מוסלמים למחבלים וסיפרה כי לאורך ההיסטוריה הקימו המוסלמים מסגדים בכל מקום שכבשו. הטיעון הזה נועד לעצור את בניית המרכז המוסלמי בניו-יורק, סמוך למקום שבו עמדו פעם מגדלי התאומים.

קופר עימת את אלמרס עם הטענה ההיסטורית: "האם הנוצרים לא עשו אותו הדבר? האם הוותיקן הוא סמל של כיבוש?". אלמרס התפתלה. בהתחלה עוד ניסתה לחזור על הטיעון, אבל קופר הקשה.

לבסוף עברה אלמרס להתקפה: "האם אתה מתנגד לנצרות, אדוני? האם אתה מתנגד לדת?". קופר חייך חיוך מרוגז, שהצליח לבטא בעת ובעונה אחת בוז, רחמים ואירוניה: "זו התשובה השפלה ביותר ששמעתי ממועמד, אני חייב לומר לך".

ולאחר שאלמרס התאוששה במהירות, עם חיוך לא פחות ממזרי, היא המשיכה להתפתל בעוד קופר מעניק לה שיעור בהיסטוריה.

מיקרופון זהב / איור : רויטרס
 מיקרופון זהב / איור : רויטרס

צרו איתנו קשר *5988