ועכשיו לעניין העונש

הטענה ש"הנאשם כבר סבל די" ולכן יש להקל בעונשו, הנשמעת כשמדובר בבכיר - פסולה

הדבר החשוב בתיק משה קצב כבר נעשה - עצם ההרשעה החד-משמעית. עכשיו נותר עניין העונש, שהוא אולי פחות קרדינלי, אבל לא בלתי חשוב.

אנחנו עדים מדי פעם לפסקי דין הכוללים אמירות חריפות נגד מורשעים - ואחר-כך נקבע עונש חסר פרופורציה. הדבר פוגע בחומרת ההרשעה, כי בסופה של הכרעה שיפוטית, העונש הוא הביטוי המשמעותי ביותר לדעתם של השופטים על המורשע ועל מעשיו.

והנה אנחנו כבר שומעים את המשפט "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", הנאמר בהקשר של הטענה לפיה "הנאשם כבר סבל מספיק". הוא היה נשיא, ריחף בעולמות עליונים, ועכשיו הוא אנס נקלה ומבוזה. כלומר: "הוא כבר קיבל את עונשו".

זו גישה שחוזרת על עצמה כל אימת שמדובר במורשע שהוא אדם בכיר, כלומר כזה שהיה ב"איגרא רמא".

שוויון הסבל

זו גישה פסולה, באשר היא עומדת בניגוד לעיקרון השוויון בפני החוק. יש כאן אמירה שאדם שוכן צמרת סובל יותר מאדם רגיל, מן השורה, כי הנפילה שלו קשה יותר.

אני חושב שאדם שהורשע ונכלא סובל, בהחלט, אבל אין בעניין הזה הבדל בין אדם מהשורה לבין אדם "מיוחס".

כל מי שמצוי במצב הזה שרוי בסבל, להוציא פושעים סדרתיים שבית הכלא הפך לביתם השני. לשאלה מי סובל יותר אין תשובה מוחלטת, כיוון שזה תלוי לא רק במעמד בחיים אלא גם במבנה נפשי.

מי שמבקש לעשות סלקציה של הסבל קובע כי אין סבלו של בעל הדם הכחול דומה לזה של האחרים - וזה עיוות הצדק, החוק וגם המציאות.

אם בכלל, אז בעל העמדה הבכירה ראוי לעונש כבד יותר מאדם פרטי. כבר נאמר שמאדם בעמדת מנהיגות, במיוחד מנשיא הנחשב סמלה של המדינה, מצפים לשמש דוגמה. כאשר הוא מועל בציפייה זו - עליו לתת את הדין גם על כך. במיוחד כאשר המשרה הרמה שימשה כלי לעשיית המעשים הפליליים והמכוערים, כמו במקרה של קצב.

לעניין ההתאבדות

יש גם דיבורים על אפשרות שקצב עלול להתאבד. זה לא מקרי. האפשרות הזאת מועלית על-ידי אנשים המוגדרים מקורבים של קצב. אותם "מקורבים" האכילו אותנו במשך שנים בלוקשים כאלה ואחרים, ועניין ההתאבדות הוא חלק מהמגמה הזאת.

"אל תחמירו בעונשו של קצב כי זה עלול לדחוף אותו להתאבדות" - זה מה שהמקורבים מבקשים להעביר לציבור ולשופטים.

סיבות רבות יכולות להוביל אדם להתאבדות, אבל אם אפשרות זו היתה נשקלת במשפט הפלילי, אסור היה לשלוח אנשים לכלא. אף אחד אינו יכול לדעת מה גורם לאדם להתאבד, ולכן אין סיבה לקחת דברים אלה ברצינות.

גם קצב עצמו לא יכול היה לדעת אם מעשי הזימה שלו עלולים לדחוף אישה למעשה נואש, ולפי התנהגותו נראה שגם לא היה אכפת לו. חשוב לזכור את הדברים הללו כאשר באים לקבוע את עונשו של האדם הבלתי ראוי הזה.