מוזר ומעניין

כבר צפיתי בלא מעט פרקים בתוכנית האירוח המוזרה הזאת של שי שטרן, מי שהיה תמיד מאחורי הקלעים של הפקות אחרות, עד שלפני כמה שנים התחשק לו לעבור לקדמת הבמה, ועדיין לא הצלחתי לגבש עליה דעה מוצקה.

אפשר שזהו עקב אכילס של התוכנית, אבל אפשר בהחלט שזהו גם סוד קסמה: הדבר היחיד שצפוי בה היא עובדת היותה לא צפויה בעליל. יש רגעים מביכים, בעיקר כשהיא הופכת למשהו על גבול ה"פריק-שואו" כששטרן מתעלל במי שלא מודעים לכך שהבדיחה היא עליהם, לרוב טיפוסי שוליים סהרוריים, ויש רגעים קומיים נפלאים: למשל, בעונה הקודמת, כשדובל'ה גליקמן ניסה לתאר את מוני מושונוב כמי שתמיד כועס "עליהם", ובינו לבין שטרן התפתחה שיחה הזויה, כמו שאפשר לקיים רק עם גליקמן.

עכשיו השאלה היא רק מי אנחנו בעצם... גם בעונה הנוכחית ימשיך שטרן לזגזג בין השוליים למרכז, אלא שהפעם השוליים יהיו השוליים הגיאוגרפים של המדינה, הפריפריה. נזיר ממנזר השתקנים בלטרון, חרדי ממאה שערים, מתנחל במאחז מבודד, פוליטיקאי מקומי מעיירת פיתוח ועוד, ישלימו את הפסיפס שבו משובצים גם אייקונים מוכרים יותר.

הפרק הראשון, זה שישודר הערב, נע בין רון קופמן, איש שדווקא לא צריך את פוזת ההדיוט של שטרן כדי לומר מה הוא באמת חושב על כל נושא שהוא, רננה רז, קלסתרון פניה המתייבשות ונסדקות של ישראל ו...ראשי הערים של שדרות ואופקים שתמיד שמחים כשבאים אורחים מהמרכז, גם אם מניעיו של האורח הזה מפוקפקים מעט.

שטרן לא משאיר אותי אדיש: לפעמים הוא מקומם עד כדי רצון להכות אותו דרך המסך, לפעמים הוא גורם לי לצחוק בקול רם. במילה אחת: מעורר.

על טריוויה וטלוויזיה

מילא ש"אל תפיל את המיליון" רודפת אחרינו גם ב-iPhone, לפחות שתדייק בעובדות

תשע ומשהו בערב. הג'וניור ואני על הספה, מחכים למשחק של היונייטד מול סטוק. אני בוהה בחופית מ"היפה והחנון" ומציין לעצמי שמדובר בפרחה מזויפת ושב"כאילו טמטום" שלה יש משהו מאוד מודע לעצמו, אפילו מכוון, קצת כמו הדימוי העממי של "סמדי בומבה" גיבורת "מסטר-שף". הג'וניור מחכה לקטע שבו יראו את אלכס מגלם קופאי נוירוטי בסופרמרקט, בינתיים הוא מחזיק את ה-iPod Touch בכף ידו: היום הם כבר לא מחכים לתוכנית האהובה עליהם בטלוויזיה, אלא צורכים אמצעי תקשורת אחרים עד שתתחיל הסצנה הספציפית שמכרו להם בקדימונים.

כדי שאף אחד בתעשיית הטלוויזיה לא ידאג, אספר שבינתיים הוא משחק באפליקציית ה-iPhone של "אל תפיל את המיליון". קלסתרונו של ארז טל ממלא את המסך הקטן. הילד מתמרן לו בנתיבי הטריוויה למתחילים, עד שלפתע הוא נזעק: "אבא, לא אמרת לי פעם שאמסטרדם אינה בירת הולנד?". "ברור" אני משיב לו "הייניקן היא בירת הולנד".

הוא תוקע בי את המבט של "עזוב אותי באמ'שך" ומפנה אליי את המסך הזעיר. שם אני רואה את השאלה הבאה: "אמסטרדם היא בירת..." וארבע תשובות אפשריות, אחת מהן היא הולנד.

אני לא יודע מי אחראי לאפליקציה הזאת. אני יודע רק שבשבילי "אל תפיל את המיליון" היא הפרצוף של ארז טל, של קשת, של ערוץ 2 וש-3 הגורמים הללו מלמדים עכשיו את ילדי ישראל שלבירת הולנד קוראים אמסטרדם. אפשר שלא מדובר בטעות הטריוויה הגדולה בתולדות האנושות, אבל אותי זה הצליח לעצבן כמעט עד שיונייטד שלי כבשה את הראשון. אז הבנתי גם מה אני מחבב אצל היפות מ"היפה והחנון": הן לפחות לא מתיימרות לדעת.