הצעת חוק: לבטל את הלכת אפרופים בעניין פרשנות חוזים

כ-15 שנה לאחר שנכתבה וחוללה מהפכה בדיני החוזים בישראל, ולאחר שנמתחו עליה ביקורות רבות, "הלכת אפרופים" מתגלגלת עתה לפתחה של מליאת הכנסת.

הצעת חוק שהגיש ח"כ יריב לוין מהליכוד מבקשת לעגן את ביטול ההלכה המהפכנית בחוק, ולהורות לשופטים בכל הערכאות להיצמד ללשון החוזה בבואם לפרש אותו.

עוד מבקשת הצעת החוק, המהווה תיקון לסעיף 25 לחוק החוזים העוסק בכללי פרשנות חוזה, לקבוע כי תמיד יועדף - אם יש מספר אפשרויות להבנה מילולית של החוזה - הפירוש הגורע מזכויות הצד שניסח את החוזה.

בהקשר הזה עולות מספר שאלות: האמנם יש מקום להוראה כזו בספר החוקים? האם יש בה כדי להכריע בדיון משפטי עצום בהיקפו, שאליו התייחסו ומתייחסים ספרים, מאמרים, ימי עיון וסמינרים באוניברסיטאות? ועוד שאלה חשובה - האם ניתן ליישם הוראת חוק המצמצמת את שיקול-הדעת השיפוטי בעניין פרשנות?

הצעת החוק קובעת בבסיסה כי חוזה יפורש על-פי תוכנו המילולי. בדברי ההסבר שלה נכתב כי "כללי הפרשנות הקיימים כיום אינם עולים בקנה אחד עם מהותו של החוזה ועיקרון היסוד העומד בבסיסו - היותו תולדה וביטוי של הסכמה רצונית שאליה הגיעו הצדדים שכרתו אותו... כללי הפרשנות הקבועים בחוק מאפשרים לפרשן לבחור בפירוש הנראה בעיניו כמתאים וכנכון... בדרך זו מאמצים בתי המשפט לא אחת פירוש אשר נראה בעיניהם כנכון בנסיבות העניין, וזאת גם כאשר אף לא אחד מהצדדים לחוזה העלה טענה כי פירוש כאמור הינו ראוי, נכון ומבטא נאמנה את תוכן החוזה או את כוונת הצדדים בעת שכרתו את החוזה".

ח"כ לוין מסביר את הצעתו בכך ש"בניגוד ל'הלכת אפרופים', שקבעה כי ללשון החוזה אין יתרון על מרכיבי פרשנות אחרים, כגון נסיבות, פה אומרים: לא, כשיש לשון מאוד ברורה וחותכת - נלך לפיה".

לדבריו, מטרתו היא להגביר את הוודאות המשפטית ולמנוע דיוני-סרק ארוכים המעמיסים על בתי המשפט. "היום יש מצב שגם אם כתבת דברים ברורים בחוזה, אתה חשוף לפרשנויות רבות, כי היכולת לסטות מהכתוב היא בלתי מוגבלת. זה יוצר פתח גדול להתדיינויות על הפרשנות, כי כל צד אומר 'אנסה ואראה, מה אכפת לי'".

לוין אומר כי הצעת החוק היא תולדה של ניסיונו האישי כעורך דין טרם בחירתו לכנסת. "כשעבדתי בתחום המסחרי-אזרחי ראיתי את הפגיעה מההלכה הזו. לכן, כשנבחרתי הובלתי את התיקון הזה".

פלישה אל שיקול-הדעת השיפוטי

אך לא רק דאגתו של לוין לבהירותם של דיני החוזים עמדה לנגד עיניו בשעה שהניח את הצעת החוק. גם הדמות שמאחורי "הלכת אפרופים", נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ו"המהפכה האזרחית" שחולל במשפט הישראלי, היו בין המטרות.

לדברי לוין, "בלי להסתיר אני אומר: אם בעבר כל פסיקה של הנשיא ברק נתפסה כתורה מסיני שאסור לערער עליה וצריך לקבלה כפשוטה - אישור הצעת החוק הזו מהווה פריצת-דרך וראיה לכך שאפשר לחלוק על גישתו של ברק וממשיכי דרכו. זה לא עניין אישי, זה עניין מהותי של גישה. בית המשפט הוביל כיוון מסוכן בכל מיני תחומים - גם בתחום הזה - וזו הדרך להראות שאנו חוזרים מהדרך הזו, ויכולים לעשות זאת".

הצעתו של לוין מקימה עליה מבקרים מכל תחומי המשפט: אקדמיה, פרקטיקה ושפיטה. רבים אינם רואים במה היא תועיל ומפקפקים ביכולתה לגרום לשינוי מעשי, ויש גם מי שסבור כי זוהי פלישה גסה אל תחום מובהק של שיקול דעת שיפוטי.

פרופ' גבריאלה שלו, מומחית לדיני חוזים, סבורה כי "אין מקום להתערבות של הכנסת בעניין הזה. זו הצעה מיותרת, ניסיון של המחוקק להתערב ולומר לשופטים איך להחליט".

דווקא שלו, שהיתה מראשוני מבקריה של "הלכת אפרופים", מגינה עליה עתה מפני ניסיון הכנסת להתערב בה. "זו הלכה מורכבת, מתוחכמת, יש בה מונחים שצריך להבין לעומק. היא משקפת את תורת עיקרון תום-הלב ואת תורת הפרשנות המבוססת של ברק, ולא ניתן לבטל אותה".

שלו אומרת כי בניגוד למשפט הפלילי, שבו מתערב המחוקק וקובע עונשי מינימום ומקסימום, דיני החוזים הוא תחום שבו אין מקום להתערבות המחוקק. "יש הבדל עצום בין התערבות המחוקק בתחומים שבהם יש מקום להתערבות, וזה תפקיד המחוקק, לבין תחום דיני החוזים. בתחום האזרחי זה אינו תפקיד המחוקקים".

גם נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר, השופט אורי גורן, אינו רואה בזירה החקיקתית את המקום הנכון לחולל שינוי: "תורת המשפט מתפתחת ומשתנה, אך ביישוב הדעת, לא בגרזנים ובחרבות. אם מדובר בפסיקה שהיא טעונת שינוי, הוא צריך להיעשות על-ידי הגוף שקבע את זה. זו פגיעה קשה, שהרשות המחוקקת אומרת לרשות השופטת איך לעבוד, איך לחשוב ומה לכתוב בהחלטות".

פרופ' שלו סבורה כי הכנסת מחטיאה את המטרה האמיתית - עורכי הדין: "אם עורכי דין כל-כך מתנגדים ל'הלכת אפרופים', שינסחו את החוזים באופן בהיר, קצר ולא עמום. יש עורכי דין שבכוונה מנסחים באופן דו-משמעי, כדי שיוכלו להיתלות אחר-כך באפרופים ובנסיבות".

לטענתה, "יש המון כפל-לשון בביקורות על ההלכה הזו; אותם עורכי דין שמבקרים אותה הם הראשונים שגרמו לביסוסה".

כרסום בהרמוניה המשפטית

עו"ד פנחס רובין, מעורכי הדין המסחריים הבולטים בישראל, משמיע דווקא עמדה לא פופולרית בקרב עורכי הדין, שעליהם מדברת שלו. רובין, שמתמודד רבות בעבודתו עם "הלכת אפרופים" ועם השלכותיה, נחלץ להגנת שלו ומותח ביקורת על הצעת ח"כ לוין.

לדבריו, "בעניינים כל-כך מקצועניים, כמו פרשנות חוזים, צריך להותיר את המלאכה בידי מומחים - ולא להציע הצעות חוק פרטיות שעלולות לכרסם בהרמוניה המשפטית של הדין האזרחי. לכן, דעתי אינה נוחה לא מאופן ההליך ולא מתוכן ההצעה".

יחד עם זאת, עו"ד רובין מבין את הטרוניה של עמיתיו למקצוע על ההלכה ועל אי-הוודאות שנוצרה כתוצאה ממנה. "למרות שאני מבין, אני לא מסכים. ההלכה עצמה נכונה, אך יש להיזהר ביישומה. אם היישום שלה יהיה באופן נכון ולא בהכרח יפרוץ את גדרות הכתוב, כי אז גם המקטרגים על ההלכה יבואו על סיפוקם ויסכימו עמה".

לדברי פרופ' מיגל דויטש, מומחה לדיני קניין ולדיני חוזים וחבר ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט, "קיים פער מהותי בין 'הלכת אפרופים' גופה לבין דימויה של הלכה זו בקרב הפרקטיקה המשפטית - דהיינו, בין ההלכה עצמה לבין ה'אווירה' סביב ההלכה.

"הדימוי של ההלכה הוא כי היא מתעלמת מכוונת הצדדים ומציבה במקומה את השקפת עולמו של בית המשפט. ההלכה נתפסת בפרקטיקה כסמל לאקטיביזם שיפוטי ולערעור הוודאות המשפטית. בדומה לכל נושא אחר, ראוי לגשת לסוגיה זו במבט ענייני, ללא 'הדבקת תוויות' כלשהן לעמדה כזו או אחרת, כאקטיביסטית או כאנטי-אקטיביסטית.

"אני מניח כי שני המחנות שבמחלוקת ביחס להלכה זו מבקשים לקדם את מה שנראה להם באופן ענייני את מה שנראה להם כפתרון הראוי ביותר לסוגיה זו".

לדבריו, "הלכת אפרופים" עצמה הצביעה על כך שהטקסט שננקט על-ידי הצדדים הוא המקור האמין ביותר לאיתור כוונתם המשותפת של הצדדים. "גם פרופסור דניאל פרידמן, המבקר אקטיביזם שיפוטי, הביע את דעתו בספרות כי עקרונית ההלכה נכונה, אך ציין כי הרטוריקה שבה והיישום בה שגויים".

את עיקר הוויכוח הוא נועץ בשאלת המינון: "השאלה היא רק של מינון, בין המשקל שנותנים לטקסט לבין המשקל שנותנים לנסיבות. לעולם יש גם מזה וגם מזה. כל מילה שנאמרת הינה תלוית הקשר, לכן בהחלטה פרשנית תמיד יתייחסו לטקסט ולהקשר שלו, וזה שאלה של מינון. אבל המינון הנכון הוא עניין ליישום הכלל ולא של הכלל עצמו. הוויכוח האמיתי הוא כמותי ולא איכותי. כלומר, המשקל שיש לתת ללשון לעומת ההקשר. וזה לא יכול להיקבע בחוק".

דויטש אומר כי ניתן היה, למשל, לחוקק חוק שיצמצם את הבאת ההוכחות הנסיבתיות ללא הגבלה, ולקבוע כי הדבר טעון אישור של בית המשפט, שיסנן את הטענות וההוכחות העולות בדיון ומאריכות אותו לעתים לשווא.

אולם את אפשרות צמצום שיקול-הדעת השיפוטי הוא מכנה אוטופיה: "זה אוטופי שניתן לחסום שיקול-דעת. המגמה של חיזוק ודאות ויציבות היא חיובית. מי שעוסק בעריכת דין יודע כמה זה חשוב, וכדאי אכן לחזק את משקל הטקסט הכתוב. אך האם יש דרך לעשות זאת בחקיקה? קשה לי לראות זאת".

דויטש מסביר את הפרדוקס הטמון בדברים בכך שאין אפשרות מעשית למנוע בחקיקה מבית המשפט לשקול שיקולים נסיבתיים: "מה עושה בית המשפט במקרה שבו טקסט אינו בהיר? הוא חייב בהכרח לפנות לנסיבות, אין פתרון אחר.

"בני אדם אינם מבהירים תמיד את כוונתם, אין חולק שקיימים מקרים בהם בוודאות לא ברור מהטקסט מה רוצים הצדדים. אין אפשרות לקבוע מראש בחקיקה, מתי טקסט ייחשב כברור, אין אפשרות כזו, אין תוכנת-מחשב שתאמר: 'זה בטוח בהיר, זה לא'. לכן, אין אפשרות לחמוק משיקול-דעת".

לדעתו, "מדובר על הבנה של טקסט, של יצירה אנושית, שניתן להבינה בכל מיני צורות. אלה אינן עובדות ולא מתמטיקה. אין מחלוקת שאם הטקסט אינו בהיר, חייבים לפנות לנסיבות ממילא, ולכן תמיד, בעצם, קיים שיקול-דעת כלשהו. ההחלטה אם טקסט נחשב ברור או לא היא לעולם עניין של שיקול-דעת שמסור לבית המשפט".

נוסח מבלבל

גם השופט גורן בדעה כי החוק אינו ניתן ליישום; הוא אינו רואה דרך לצמצומו של שיקול-הדעת השיפוטי בחקיקה, וטוען כי הצעתו של ח"כ לוין רק תקשה על המתדיינים: "הלכה למעשה, זה לא אפשרי. זה לומר לשופט איך לחשוב, ולכן זה בלתי אפשרי. יש פה עסק עם שופטים חיים ונושמים שעושים ככל יכולתם, ויש גם ערכאות ערעור.

"אני לא יכול לומר למחוקק איך לחוקק חוקים, איני יכול לקבוע מנגנון שיורה לרשות המחוקקת כיצד למלא את תפקידה, והיא לא תאמר לי איך להיות הרשות השופטת. ההצעה רק תערפל את המצב ותיצור טשטוש, כי הנוסח הזה מבלבל, מקשה על השופט ולא ניתן ליישום. זה תפקידו של השופט לפרש חוזים, ולא ניתן לומר לי איך לפרש אותם".

גורן מוסיף כי השוטפים נותנים, על-פי-רוב, מקום מכובד לנוסח הכתוב של החוזה, אולם "יש לתת לפסיקה לעשות את שלה. אני מבין את עורכי הדין שרוצים לתת תשובות ללקוחות שלהם, אך המשפט אינו מדע מדויק".

עו"ד רובין, לעומת דויטש וגורן, סבור כי ישנה אפשרות להגביל את שיקול-הדעת השיפוטי של בית המשפט לעניין פרשנות חוזים באופן עקרוני, אך הוא אינו רואה בכך דבר רצוי, ואומר כי הדבר ייצור קשיים רבים, בדומה לאלה שציין דויטש: "מסמך כתוב מגלם בתוכו מספר אופציות פרשניות. לכן, גם אם הולכים שבי אחר הכתוב - עדיין אפשר לפרשו בתור שכזה, בכמה אופנים. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם או חברי כנסת בהצעתם?"

ח"כ לוין, מצדו, אינו רואה בעייתיות בהצעתו וטוען כי יש בכוחה לפתור את חוסר הוודאות השורר בתחום: "אני חושב שזה יעבוד וכן יצמצם את שיקול-הדעת השיפוטי. זאת מהפכה של ממש, זה יקרין על כל המגמה בדיני חוזים. כשהמחוקק אומר בחוק דברים כה ברורים, זה ברור שגישת אפרופים תהפוך ללא רלבנטית. אני לא רואה דרך שבה אפשר יהיה להתעלם מזה. התיקון הזה ישפיע על תחום הפרשנות".

שמחתו של לוין אולי מוקדמת מדי. פרופ' דויטש טוען כי החוק לא ישנה דבר מבחינה מעשית: "תיקון לחוק הקובע כי במקרה שהטקסט הוא ברור אין פונים לנסיבות, ספק אם יהיה בכוחו לשנות את המצב המשפטי בנדון.

"גם כיום קובע סעיף 25(א) לחוק החוזים כי כאשר משתמעת פרשנות מסוימת מן הטקסט, אין פונים לנסיבות. אולם כל השאלה כולה, לאור 'הלכת אפרופים', היא אם קיים כלל טקסט כלשהו אשר הוא 'ברור' מאליו, טרם בדיקת הנסיבות.

"התיקון רק ימסור מסר דקלרטיבי על כך שיש לחזק מבחינה יישומית את משקל הטקסט. ייתכן כי יש מקום לשקול בנדון קביעת כללים ראייתיים חקוקים מסוימים, להבדיל מכללים בתחום הדין המהותי. יש להבחין בין חוזים שנעשו באמצעות ייעוץ משפטי לחוזים אחרים".

הלכת אפרופים: לשון החוזה לא קובעת

"הלכת אפרופים" נקבעה בשעתה בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93). על-פי ההלכה המהפכנית, יש לפרש חוזה בפרשנות תכליתית בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, דהיינו לפי כוונתם הסובייקטיבית - ולאו דווקא בהתאם ללשונו ולמילותיו של החוזה.

ההלכה היוותה את יריית הפתיחה של המאבק האידיאולוגי בתוך בית המשפט העליון בנוגע לפרשנות חוזים, בין אלה שסוברים כי יש לתת ללשון החוזה את המשקל המכריע בפרשנות חוזה - ורק אם אינו ברור לפנות לבחינת הנסיבות (פרשנות בשני שלבים) - לבין המצדדים בפרשנות התכליתית שאותה התווה ברק ושהיא ההלכה המחייבת עד היום.

ההלכה זכתה למעין "בחינה מחודשת" ואשרור בפסק הדין בתיק ארגון מגדלי ירקות (דנ"א 2045/05), שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים.

אחד המבקרים הבולטים של ההלכה הוא שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, אשר כתב באחת מהחלטותיו שבה התייחס לאפרופים: "פנייה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו אף שאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתן של הערכאות דלמטה, והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן שבו מפרשים בתי המשפט חוזים.

"הפנייה לנסיבות חיצוניות לחוזה בהסתמך על הלכות אפרופים ומגדלי ירקות, כדבר שבשגרה, ואף כשאין בכך כל צורך, יוצרת לטעמי מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, עיקרון חופש החוזים ועיקרון היציבות והוודאות המשפטית".