אהוד והטעויות

שר הביטחון חוגג את המהלך המבריק שלו, אבל המציאות עוד עלולה להתרסק לו בפנים

בישראל המושג "אפקט דומינו" הוא תופעה מעניינת: הוא לא מורגש מיד. הוא תמיד משפיע בדיליי. האבנים הנופלות זו על זו מביאות לקריסתן הסופית באיחור ניכר של כמה שנים.

בבחירות 1974, שנה לאחר מחדל מלחמת יום הכיפורים, עלתה שוב העבודה לשלטון. רק 3 שנים אחר כך החליף הציבור הישראלי את המפלגה השלטת והביא לעלייתו של מנחם בגין והליכוד לשלטון.

גם בבחירות 1996, אחרי רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, וההסתה נגדו, הימין ניצח ואפקט הדומינו הורגש רק ב-1999, כשאהוד ברק נבחר לראש ממשלה והיה לתקווה הגדולה הלבנה לשחר של יום חדש.

השבוע קרסה האבן האחרונה במשחק הדומינו של אריאל שרון ושמעון פרס, שהחל ב-2006. הקמת קדימה לא הרגה את העבודה בזבנג אחד, אבל בהחלט סימנה את תחילת הסוף: העבודה חדלה להיות מפלגת שלטון, הפסיקה להיות מועמדת למפלגה שלטת, ואפילו לא היוותה אלטרנטיבה. זה ביבי או ציפי. לא ברק.

בעוד שרון ופרס חתומים על התהליך, ברק ייזכר כמי שהוציא את תעודת הפטירה. בכושרו האנליטי, ומתוך ניתוח מפוכח של המציאות, הבין יו"ר העבודה לשעבר שבמלחמה הזו הוא לא יכול לנצח.

כשהפנים שאפסו סיכוייו, שלהוביל את העבודה עם 20 מנדטים או לראשות ממשלה הוא כבר לא יוכל, החליט הגנרל עטור התהילה לנצח בקרב. ואם כבר קרב - אז שהניצחון יהיה מתוק ככל שאפשר, ושנקמתו בשלושת הבי"תים: בוז'י, ברוורמן ובן-אליעזר, תהיה כואבת ככל האפשר. אחרי שבמשך שנתיים תלשו לו השלושה שערה שערה בפינצטה, הוא משך להם את השטיח מתחת לרגליים.

את התרגיל הזה הם לא ישכחו לעולם. בן-לילה, במבצע חשאי, מבלי ששום פרט דלף החוצה, חבר ברק לחברו מימי הסיירת והודיע על פרישתו מהמפלגה. אפשר רק לתאר איך ראש הממשלה נתניהו וברק ישבו אפופי סיגר תוך ליקוק השפתיים בהנאה, מחייכים זה לזה וחושבים איך הצליחו להרדים את כולם בשמירה. סיירת מטכ"ל במיטבה.

גם היום, שלושה ימים אחרי הדרמה הגדולה, נותרו פרטים חסויים מהמבצע. האם ברק נגרר או הוביל? האם לשכת ראש הממשלה הייתה שותפה באופן מלא? העובדה שיש יותר סימני שאלה מסימני קריאה, הולידה שמועות, חצאי מיתוסים וסיפורי כיסוי לפרשה.

העיתון החרדי "שעה טובה" הציג היום גרסה משלו לפרישה. על-פי העיתון, הנחשב למעז בקהילה החרדית, לכזה שמכניס רגל במקומות שלא בטוח שמותר, ה"חדשות" של העולם החרדי, הפרשה הייתה רחבה הרבה יותר ממה שנראה לעין, ומדובר למעשה בקשר שנועד להפיל את הממשלה ולא רק להדיח את ברק מראשות העבודה.

העיתון מצטט גורם במשרד ראש הממשלה, שהיה מעורב בתכנון המבצע, המספר שהדמות המרכזית בפוטש שתוכנן לברק היה השר לשעבר, חיים רמון, שגייס חבר קרוב מהעולם החרדי למשימה, אותו חבר שמצהיר מדי כמה זמן על שובו למערכת הפוליטית. כל זה במטרה לסגור על ברק מכל הכיוונים, להפילו, וכתוצאה מכך גם את הממשלה כולה.

בין השאר, טוען אותו גורם בראיון, גייס רמון תמיכה בינלאומית, בעיקר בארצות הברית, הביא להחרפת הקו הביקורתי בקדימה ולהתנפלות התקשורתית על נתניהו ועל השרים המרכזיים בקואליציה, ברק, ליברמן וישי, וכן גייס את תמיכתו של נשיא המדינה.

אלא שברק ונתניהו, על-פי העיתון, עלו על התרגיל, והביאו לסיכולו הממוקד על ידי התפטרות ברק. הגורם הבכיר שמסר את הדברים ל"שעה טובה" אמר כי בין הנפגעים יהיה הנשיא פרס, שאיבד כליל את השפעתו על הממשלה, ואילו האישיות החרדית תעכב ככל הנראה את שיבתה לחיים הפוליטיים.

גם אם ברק הוא לא זה שהרג בעצמו את העבודה, הוא דקר אותה אינספור פעמים. שני מאמרים לא יספיקו כדי למנות את הטעויות שעשה בדרך: הוא לא נפגש עם השרים, בחר אנשים שנויים במחלוקת לצדו, תלה את עצמו בפואד, שבסוף גם לו נמאס ממנו, וזה מבלי להזכיר את פרשת העוזרת, הדירה החדשה שקנה בבניין פאר והחברה שהקימה רעייתו נילי פריאל. ממש אהוד והטעויות.

למרות השמועות כי ברק קיבל הבטחה מנתניהו לשריון בבחירות הבאות, יש מי שסבורים בעבודה שגם המהלך האחרון יתברר כטעות עבורו. החיים הפוליטיים יותר אכזריים ממה שברק חושב, אומרים גורמים במפלגה, והתרחישים ששר הביטחון מתכנן משורטטים באזורים סטריליים. המציאות עוד עלולה להתרסק לו בפנים.

לדבריהם, ברק לא קרא נכון את המפה הפוליטית. אפשר לחשוב שמישהו היה מדיח אותו, הם אומרים, הוא היה יכול לסגור קואליציות עם פואד ועיני, על אף האיבה, ולהבטיח לעצמו את מקומו עד סוף הקדנציה.

שנאה היא תוסף האנרגיה החזק ביותר בפוליטיקה. וזה מה בדיוק מה שיאחד עכשיו את שמונת חברי העבודה, שנשארו נבגדים מאחור, נגד ברק ונתניהו. דוגמה חיה קיבלו השבוע חוגגי יום הולדתו של השר יוסי פלד, כשחזו בברוורמן והרצוג, מתאדים מהמקום לפני שהיו"ר לשעבר שלהם מגיע. הם לא היו מסוגלים להסתכל לו בפרצוף.

השילוב של שנאה יוקדת ופוליטיקה יצרית עלול להוביל לפיגועי נקמה. באופן מפתיע, נעלם מהזירה בימים האחרונים יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. דעתו בפרשה לא נשמעה.

שתיקת הכבשים. עיני, המוציא והמביא, לא היה בלופ והופתע גם הוא מהתרגיל. בתגובה לשאלת "גלובס" מסר דוברו כי הוא יאמר את דברו במקום ובזמן הנכון, כשיהיה לו מה לומר הוא יגיד. בתרגום לפוליטית: כשימצא לנכון - הוא יגיב.

בוחבוט חוזר הביתה

האופטימיסטים במערכת הפוליטית טוענים שהעבודה יכולה לעמוד שוב על הרגליים ולהשתקם, תלוי מי יעמוד בראשה. לארבעת המועמדים הפוטנציאליים לראשות העבודה מצטרף היום שם נוסף: יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, שעזב בשנים האחרונות לקדימה. עכשיו הוא מתכנן לחזור עם קבוצה גדולה של אנשים מאחוריו מהמישור המוניציפלי ולעמוד לבחירת חברי המפלגה.

בוחבוט סבור שמה שפגע בעבודה היא הדרך החברתית שנעלמה, ההתנהלות הפוליטית שגרמה לעבודה לאבד את דרכה כמפלגה.

לדברי בוחבוט, העבודה צריכה לשנות את החוקה ואת הרכב המוסדות שלה כדי לשנות את פניה. "החברה בישראל מחכה למפלגה חברתית, כזו שלא עוסקת רק בענייני ביטחון", הוא מותח ביקורת על ברק וקודמו, עמיר פרץ. "אולי יגידו שאני נאיבי, אבל אם תרצו אין זו אגדה".

כרגע יש למפלגת העבודה יותר מועמדים לעמוד בראשה מאשר חברים. השאלה מי מהם יצליח להביא אותה למספר דו-ספרתי של מנדטים ולהוכיח שברק היה אפיזודה חולפת ולא רלוונטית לעתידה של המפלגה.