קשה, קשה, אבל צריך לשים את האגו בצד

האגו בצד: "אדריכל משמר לא עושה משלו. גם זה הקשה מאוד את הכנסת דוקטרינת שימור לתל אביב. כאן האגו גדול נורא, וגם הרצון לעשות חדש ולהטביע חותם. אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח את עצמנו. זה חלק מובנה בגנים של ישראלים. קשה, קשה, אבל צריך - כשהולכים לשימור - לשים את האגו בצד. נורא מפתה להחליף, לעשות אחרת. אני בדילמות כאלה, יום יום, ואני מודה בפה מלא שלמרות שאני עושה שימור ואני יודעת שימור ואני שולטת בשימור - האופי שלי בכלל לא מתאים לשימור, בשביל זה צריך אופי צנוע יותר".

סוגרים מרפסת "באמצע שנות ה-60 כבר הוצאתי היתרים בעיריית תל אביב. במקור, תל אביב הייתה מאוד אסטטית. העיר הייתה קטנה, הבעיות היו אחרות, כל הצפון היה בתנופת בנייה ואז נסגרו המרפסות הראשונות. איש לא קם בזמן ואמר: 'רגע, אתם עוברים על החוק" וזה נמשך 20 שנה. כשכולם התעוררו ושאלו: 'מה עשינו?' כבר היה מאוחר והרימו ידיים. העירייה החליטה למסד את זה ויצקה את המרפסות הסגורות לתוך התב"ע. אחרי זה באו המזגנים והחוטים והצנרות והכבלים. גם היום זה קורה: אנשים אומרים לעצמם: 'נתקין כאן מזגן קטן. אף אחד לא יראה' ולא מבינים שברגע שמניחים אותו, הנסתר והלא מזיק נותן לגיטימציה למרעיש, הבולט והמזיק. 1,600 בניינים לשימור, יפים ככל שיהיו, לא יהפכו את תל אביב למקום אסתטי, אם לא ישנו את השיטה".

התגלגלתי לשימור "בגיל 11 רציתי להיות אחות, בגיל 12 רציתי להיות ציירת ובגיל 13 החלטתי שאהיה אדריכלית. על גג הבית המשותף שבו גדלתי גרה אדריכלית הפנים תיאה קומפאנו. דירת חדר שלה הייתה מלאה כולה בירחוני אדריכלות והייתי עולה אליה, מתכרבלת וגומעת את כולם. אני לא זוכרת ששיניתי את דעתי אפילו לרגע אחד מאז. בתחום השימור לא בחרתי, התגלגלתי אליו, ממש כאילו משהו דחף אותי מאחור, בלי שהייתה לי שליטה. לו הייתי הולכת ולומדת בשוויץ או בווינה, ולא בפירנצה, יכול להיות שכל ההיסטוריה שלי הייתה אחרת לגמרי.

החופש לחדש "צחוק הגורל הוא שהגעתי לכאן, ואז קראו לי מהעירייה ואמרו: בואי, מחפשים מישהו שיודע לעסוק בשימור. האמת היא ששימור בארץ זה אחרת. פה זה לא משעמם. רמת החופש של הטיפול בבניינים הרבה יותר גבוהה, על חלק גדול מהמבנים אנחנו מוסיפים, משנים ומשדרגים".

עיר לעשירים "אנחנו נמצאים בשלב הביניים - תל אביב עדיין נגישה לצעירים, אבל עיר מטופחת היא עיר יקרה. זה תהליך שקורה בכול מרכזי הערים בעולם ואני מאמינה שלא ניתן לשלוט בו. מה עדיף? עיר מוזנחת ונגישת-דיור לכולם? לפני עשרים שנה שנקין היה רחוב של פנסיונרים שגרו בדירות שהיה מפחיד להיכנס אליהן, והיה פחד לעבור ברוטשילד בלילה, אז תהליך ההתרוממות של האזור הזה לא מבורך? תמיד על האזורים הטובים משתלטת אוכלוסייה חזקה, זה טבעי. יש דרכים להתמודד עם זה. אני לא מאמינה שמוסדות הציבור ייקחו על עצמם אי פעם לקנות בתים ולהשכירם לצעירים. האמת שגם באירופה זה לא קורה. בארה"ב כן, שם כל יזם מחויב להפריש מכל פרויקט מספר דירות לצעירים במחיר מסובסד".

50 אדריכלים "תנופת הבנייה הנוכחית בארץ, חריגה. זה לא רגיל שכל יום משפצים בניין, מוסיפים בניין אחר, מורידים ובונים חדש. בתל אביב רבתי, יש 40 אלף בניינים. על 5% מ-40 אלף המגרשים יש פעילות ובכול שנה, יוצאים בערך 2,000 היתרים. העיריות מנווטות את זרם הבנייה כדי לעמוד בחוקי התכנון והבנייה - אבל זה לא די כדי שהבנייה תהיה באיכות ארכיטקטונית וטכנולוגית גבוהה. במקום 50 מהנדסים שמחשבים שטחים, צריכה העיריה 50 אדריכלים שבודקים את התוצאה האסטטית והאיכותית של התכנון".

כוחו של אוסף "מתוך 40 אלף בניינים בת"א, 1,500-1,600 הם לשימור. העירייה לא משתלטת. זו לא בעיה של כוח אדם, הבעיה היא העדר מודעות לכך שצריך לטפל בעיר ובנייניה. הכוח של תל אביב הוא באוסף הבניינים, בכך שהם עומדים זה לצד זה. אין טעם לשמר בניינים בודדים מפוזרים כי זה מאבד את ההקשר. אני רואה כאלה לפעמים בפריפריה - בית בודד שרוצים לשמר בלב רחוב מסחרי שהסגנון שלו שונה. זה חסר טעם".

גימנסיה הרצליה "כולם מכירים את הבניין מהתמונות היפות שצולמו בתקופת פריחת הגימנסיה. אני הייתי בו שנה או שנתיים לפני שהרסו אותו - הציגו שם הצגת סוף שנה של בית ספר, חליל הקסם. עוד לא ידעתי שאלך ללמוד ארכיטקטורה ואני זוכרת שהסתכלתי לתקרה ואבנים נפלו עלינו. אמרתי לעצמי: 'מתי יהרסו את הבניין הזה?' הוא היה במצב פיזי מזעזע".

מי צריך אונסק"ו? "התחלתי לדבר על אונסק"ו כבר ב-1995 ושמאי (אסיף - מהנדס העיר באותם ימים) חשש. הוא שאל: 'בשביל מה צריך את זה? יבואו ויגידו לי מה מותר לי לעשות ומה אסור לי לעשות. הוא חשש שההכרה (בתל אביב, כאתר מורשת עולמי) תגביל את פיתוח העיר. זה חשש לגיטימי לגמרי של מהנדס עיר".

דשא לכלבים "דור בני ה-30 וה-40 היום מעריכים מבני באוהאוס ורוצים לגור בדירות ובתים בסגנון הבינלאומי. בני דורי, בני ה-60, 70 חונכו שכול דבר שדורש תחזוקה, צריך להחליף בחדש, זול יותר, פרקטי יותר, ולדור הזה הייתי צריכה לעשות שינוי מחשבתי. בתחילת הדרך הייתה מלחמה על כל בניין ובניין. אני זוכרת את הישיבה הראשונה שאליה הבאתי את התמונות ההיסטוריות של בית חנה (בשד' בן גוריון). צריך היה להלהיב את האנשים, להראות להם איך זה היה נראה ולמה לא צריך להרוס. זה היה צריך להיות כר הדשא לכלבים של בעלי דירות במגדל שהוקם בסמוך. עד היום אני מבכה על כך ששומר רק האגף הקדמי ושמאחור יש גינה. זה נחמד אולי - אבל בשביל זה להרוס מבנה היסטורי?".

בית משלה "אני בונה עכשיו בית שהיה פעם סנטוריום ברחוב מאז"ה 10. במקור הוא 250 מ"ר ואנחנו מוסיפים לו אגף חדש לגמרי על מגרש במאז"ה פינת יבנה, התוספת היא תכנון ובנייה חדשה לגמרי. זה כיף לי נורא".

משרדים נפרדים "פטר סמוק, בעלי, גם הוא אדריכל ולמד איתי שם. הוא לא עובד איתי, יש לו משרד משלו, גם בפירנצה עבדנו במשרדים נפרדים. הוא הפוך ממני. אצלי הכול צריך ללכת מהר, ואצלו - לאט. מה שאני רוצה להספיק בשעתיים אצלו צריך להכפיל את הזמן פי שישה. הדבר היחיד שעשינו יחד זה עבודת הגמר שלנו באוניברסיטה והיו סביב זה, כצפוי, המון צעקות".

ארון ספרים "הספר 'בתים מן החול' היה תרגיל שיווקי, שמטרתו לספר לאנשים שיש בעיר הזאת פוטנציאל אדיר סמוי מן העין. בכוונה ערכנו ספר 'לשולחן קפה' ולא ספר אקדמי.

"זה הצליח מעל המצופה. פנו אלי אנשים ברחוב, אדריכלים שכל הזמן זלזלו ולא הבינו למה לא הורסים את 'הבתים האלה'. הם אמרו לי: 'עכשיו אנחנו מבינים'. לא מרוויחים על כתיבת ספר כזה. התשלום הוא הכרת הציבור ברעיון. אחרי צאתו לאור התנשא גל כתיבה על אורבניות תל אביבית ואדריכליה. כשהגעתי לארץ מלבד החוברת 'עיר לבנה' של מיכה לוין שיצאה כקטלוג לתערוכה שהציג במוזיאון ת"א ב-84', לא היה כלום על ת"א. שום ספר, כלום. על מדף הספרים היו 50 ספרים על ירושלים וספר אחד על ת"א. היום זה כבר ממש לא המצב".

טיעונים דמגוגיים "מי שטוען שהשימור התל אביבי 'תוקע פיתוח' הוא דמגוג, פשוט דמגוג. אני האמנתי שרשימת 1,600 הבניינים שהוכרזו לשימור - עברתי בזמנו עם עדה כרמי על כל בית ובית - תעודד לעשות אותו דבר גם בבתים שלא הוכרזו, וכך יישמר הסגנון. זה לא קורה, וכול היופי של ת"א הוא רקמת התכנון העירוני. לא מפריע לי שבית אחד או שניים יהרסו. הצעירים למדו לתרגם את שפת ת"א הישנה, לשפה הנוכחית. יש בת"א המקורית 8,000 בתים, 1,600 לשימור תוקעים פיתוח? מה עם ה-6,500 הנותרים?

"ארכיטקטורה אי אפשר ללמוד רק מספרים. סיבוב בחצרות יפו הוא שיעור בארכיטקטורה: חללים של רחובות וחצרות פטיו. אז מה, נהרוס את יפו כדי שיעברו בה מכוניות ועוד אנשים יגורו בה? כמה יפו יש בעולם?".

יפו מחוץ לגבול "אני לא מכירה את יפו טוב כמו את ת"א, שבה אם אומרים לי כתובת אני יודעת מה צבע גדר הבית.העירייה החליטה שלא אכנס אליה, אמרו לי: האנשים ביפו אין להם הכסף שיש לאנשים בת"א, את תבואי ותציבי את הדרישות שלך ואף אחד לא יעמוד בהן. היה ביפו צוות מאוד מסודר, שלושה מוסקטרים: דורון צפריר, דני רבס וסרג'ו לרמן והם הכירו כל חצר וכל אבן וסומנו בה 300 בתים לשימור. אני חשבתי שצריך לעשות ביפו שימור שהוא מעל רמת הבית הבודד. שימור התכנון".

הפנקס פתוח "השימור לא נעצר והרשימה לא סגורה. באירופה נהוג לשמור על פרספקטיבה היסטורית ולהכריז על מבנה לשימור, רק כשמלאו לו 50 שנה. זה לא מתאים לנו - בית אל-על, לדוגמא, הוכרז לשימור לפני שהגיע לגיל המופלג. גם באנגליה זה לא עובד ככה. באנגליה מכריזים על הבניינים החדשים של נורמן פוסטר (כיפת הרייכסטאג, נמל התעופה של הונג קונג, גשר המילניום בלונדון) מיד אחרי שנבנו. אנחנו הגענו עד אמצע שנות השישים וצריך להמשיך. ניסינו לרשום את IBM, את בית אסיה, את בניין בית המשפט ואת מוזיאון תל אביב. ולא הסכימו.

"מנגד, הצלחנו להכניס את בית העיתונאים ובית הסופר ובית האיכר ובניין הסוכנות. יש גם כמה בניינים בודדים שהם בנייני מגורים שכן שמנו אותם מסוף שנות ה-50', בעיקר של דב כרמי. מחקר מעמיק יותר של התקופה, היה מכניס מבנים נוספים. יש בניינים חדשים שאני אוהבת, למשל של שמואל גרוברמן, אבל אני לא יודעת אם הם יהיו לשימור בעוד 50 שנה".

מורשת הקיבוץ "יש כמה מבנים מדהימים, בעיקר ציבוריים, בקיבוצים. למשל המוזיאון בעין חרוד. צריך לשמר גם את צורת התכנון של הקיבוץ וזה בעייתי. במושב נהלל (שתוכנן ונבנה ברוח 'המעגל' שהגה האדריכל ריכארד קאופמן) הוויכוח נמשך - כי הפיתוח ושאיפות הנדל"ן סותרים את השימור".

קדושת המכונית "ההרמה של כיכר דיזינגוף, היא הטעות האדריכלית הגדולה שנעשתה כאן. אני רואה כמה אנרגיה צריך להשקיע עכשיו כדי להוריד אותה. בכל פעם שקידשו את המכונית על פני הולך הרגל, נעשתה טעות תכנון איומה וזה קורה גם בפתרונות חדשים. מגדלי עזריאלי, נראים יותר טוב מכל מגדל אחר בעיר. אבל כשאני צריכה להגיע ולהיכנס לעזריאלי, אני עפר ואפר. הנגישות הרגלית לבניינים לא אנושית. המכונית רומסת אותך".

מגדלים מנותקים "בישראל עוד לא למדו לחבר מגדלים לרחוב. בניו יורק פתרו את זה. גם בית IBM המוצלח עדיין מנותק מהרחוב. נכון, עשו מסעדה למטה, אבל כדי להיכנס עדיין עולים במדרגות. הם יצרו מתחם מאוד מעניין, אבל הוא מנוכר, ביטלו את הרחוב. צריך להחזיר את הרחוב להולכי הרגל".

עיר מטונפת "לכלוך המדרכה זה התחלת ההזנחה של הקירות. צריך לשטוף רחובות, לפחות המסחריים, הם מטונפים וצוברים לכלוך. כשרון חולדאי נבחר הוא עשה את כל רחוב אלנבי מחדש. מישהו זוכר? זה כבר נראה נורא. לא עוזר שכל 10 שנים מגיע ראש עיר חדש או ישן ומחליט לשפץ ולהחליף אקרשטיין באקרשטיין. עדיף להשקיע את עלות האקרשטיין בשטיפה. באירופה אין עיר שלא שוטפים בה את הרחובות פעם בשבוע, בסבון ובמברשות, וזה במקומות שאנשים שומרים על הניקיון יותר מבארץ. ראש העיר אמר לי שהציבור יקצוף על בזבוז מים. אפשר למצוא פתרון - מי ים, מים מותפלים. בפאריז משתמשים במים אפורים ממערכת הניקוז. ראשי הערים בארץ ממרקים את מצפונם על הלכלוך בתירוץ של מחסור במים."

ניצה סמוק

גיל: ילידת אוגוסט 1945

מצב משפחתי: נשואה שניים (הבת - ליטל, אדריכלית נוף)

מגורים: דירה בבית שהוקם ב-56', ברחוב לכיש בת"א (שתי דקות הליכה מהמשרד), שאינו לשימור. קומה אחרונה ולא פנטהאוז, בלי מעלית. שיפוץ אחרון עם הכניסה ב-1989.

לימודים: אדריכלות באוניברסיטת פירנצה, בשנות ה-60.

קריירה: 20 שנות עבודה כאדריכלית באיטליה, 12 שנים כראש צוות השימור של עיריית תל אביב. מ-2003 מנהלת משרד עצמאי.

פרופסור חבר בטכניון מ-2005.

כלת פרס רוקח לשנת 2001.

כלת פרס אמת לשנת 2006.

עורכת ספר 'בתים מן החול' המתעד את בתי תל אביב הלבנה (משרד הביטחון 1994, הוצאה באנגלית 2004).

משרד: רחוב שאול המלך, דירת קרקע בבניין מ-35'.

פרויקטים ניצבים: 70 בתים באיטליה, בהם 12 לשימור בפירנצה. בין הפרויקטים בתל אביב שימור בית ביאליק (בתמונה למעלה) ושימור בית בנק לאומי בלילינבלום 12, הבניין הראשון שתכנן זאב רכטר בתל אביב.

פרויקטים בפיגומים: כרגע עובדת על 25 בתים לשימור. בהם: בתי הדירות באלנבי 11, החשמל 10, לבונטין 28, מסריק 68, שמשון 1, קרל נטר 2 (בשכנות לווילה העירונית של רונית רייכמן ודן להט), אלנבי 118 - בניין משרדים שתחתיו קומת מסחר. בית שתכנן אדריכל ליאור אלדר בנחמני 25 מ-1925 שהופכים אותו למלון בוטיק (בשיתוף אדריכל יואב מסר).