הצד השני של הטכנולוגיה

היום לפני 102 שנה פרסם האמן האיטלקי פיליפו תומאסו אמיליו מרינטי את המניפסט של תנועת הפוטוריזם. הפוטוריסטים היו מאמינים גדולים בכוחה של הטכנולוגיה וביכולתה להושיע את האנושות. למסכנים לא היו מחשבים, והם העריצו בעיקר את הדבר החדש דאז: התחבורה והאנרגיה החשמלית. רכבות, אופנועים, מכונות - אלה הדברים שעשו להם את זה.

הם האמינו שהתנועה והמהירות מבטלות את הצורך במושגים כמו זמן וחלל. הם חשבו, ואני חושב כמוהם, שמכונית מהירה עם מנוע שואג "הדוהרת כמו על סרט של מכונת ירייה" היא אסתטית יותר מהציור הכי יפה.

הם כתבו שירים פונטיים מקסימים שתיארו את רעש המנועים. שירו המפורסם של מרינטי "זאנג טאמב" הולך בערך כך: "זאנג טאמב/ טאמב זאנג/ טאאאם/ טאטאטאטא / פיקאפיקאפיקא פיקאפיקאפיקא / אוווווווו".

חבורה מקסימה, אין ספק, אם כי אלימה למדי: עבור הפוטוריסטים שיא היופי של העולם הוא המלחמה. לדידם, היא ההתגלמות המושלמת ביותר של הטכנולוגיה. כשאתם מסתכלים על המלחמות של היום, עם כל הפלזמות, מטוסי הקרב, הטילים החכמים ושאר המרעין והבישין של הצבאות המודרניים, אתם יכולים רק לדמיין את גניחות העונג של מרינטי וחבריו.

הקו הדק בלתי נראה

ואם הייתם לוקחים החבר'ה האלה, שמים אותם על מכונת זמן ומביאים אותם לזמננו, עם טיסות לחלל ורובוטים שזוכים בתחרויות טריוויה טלוויזיונית, הם היו מתעלפים מרוב השתאות. דברים כאלה הם אפילו לא העזו לדמיין, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים לדמיין איך ייראה העולם שלנו בעוד 15 שנה.

וכל ההקדמה הזו באה כדי לומר שני דברים. הראשון הוא שהערצת הטכנולוגיה אינה דבר חדש - כל המתלהבים מהאייפד הנוצץ ומהסמארטפון הדקיק לא המציאו שום דבר.

טכנולוגיה היא דבר שקל להעריץ, כי היא כולה שיר הלל ליכולותיו של האדם, לכושר המצאתו ולשאיפה הנהדרת שלו לצאת ולהתעלות מעל לגבולות העצמי.

הדבר השני הוא שהערצת הטכנולוגיה יכולה לקחת אותנו למקומות מסוכנים למדי. הדוגמה הברורה ביותר היא מה שקרה לפרטיות שלנו.

הנה עוד דוגמה טרייה: בסוף השבוע פורסם בעיתונות האמריקנית על בית-ספר תיכון בקליפורניה שעוקב אחרי תלמידים מבריזנים בעזרת GPS, במסגרת פיילוט חדש של משרד החינוך.

לתלמידים בעייתיים מוצמד מכשיר, וכך מוריהם יכולים לדעת איפה הם בכל רגע נתון - גם בבית-הספר וגם מחוצה לו. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. לפני כשנה חילק בית-ספר בפנסילבניה מחשבים לתלמידים שאליהם הוצמדה מצלמת רשת שהמנהלים הפעילו מרחוק כדי לראות מה התלמידים שלהם עושים.

אלה לא פושעים או טרוריסטים, רק ילדים טובים שהבריזו משיעור היסטוריה או כלכלה. אבל כנראה שמישהו במשרד החינוך האמריקני היה פוטוריסטי קצת יותר מדי.

יש קו שעובר בין שימוש לגיטימי בטכנולוגיה לבין שימוש לרעה. הבעיה היא שקשה למצוא אותו, ואפשר לראות אותו רק כשאתם מהצד השני שלו.

המסקנה: יותר משאנחנו צריכים מניפסטים, אנחנו צריכים אנשים עם היגיון בריא וראש במקום הנכון. ניפרד בשירת "זאנג טאמב פיקאפיקאפיקאפיקא".

המניספט הפוטוריסטי של מרינטי