שר הטבעות

האורות נדלקים, דון ז'ואן (סשה דמידוב) יורד מהבמה ומשוטט בקהל כשדונה אלווירה (נטע שפיגלמן), ארוסתו שבורת הלב, יוצאת בעקבותיו. היא מנסה לאלף אותו, לקשור את גורלו בגורלה, כפי שעשתה היא לדיראון עולמה, אבל אין לה סיכוי, כמו שלא היה סיכוי לקודמותיה ולאלה שיבואו אחריה. הוא לא מאמין בגורל דון ז'ואן, הוא לא מאמין בכלום, אפילו שלא באהבה ("אם השמיים באמת רוצים לומר לי משהו, שידברו ברור").

כמו על הפרי האסור, הנשים בקהל נועצות בו את מבטן עת הוא מסתובב בין השורות, הן מזהות את הליבידו הבוער ואת מבטן הן לא יכולות להסיר. הוא אינו מאכזב דון ז'ואן דמידוב ומחזיר להן מבט כובש בעיניו הכחולות, לכולן. הן שלו, לפחות לשעתיים הקרובות. עכשיו אפשר להתחיל.

חוויה תיאטרלית, אין דרך אחרת להגדיר את אותן השעתיים, שבהן לוקח הבמאי האורח מבולגריה אלכסנדר מורפוב, את הקהל המקומי ברכבת הרים רגשית שבסיומה הוא אינו יודע האם לצחוק, לבכות או אולי לכעוס. הלום קרב, והיו לא מעט קרבות על הבמה, הקהל מתפנה למחוא כף בסיום. זו מחיאת כף חלשה של מי שהכו בו ללא רחם בכמה תמונות מעוררות סלידה ומחשבה גם יחד. אבל זו גם מחיאת כף של הערכה להצגה שהצליחה ליטול קלאסיקה מוכרת, אפילו מאוד, ולהפוך אותה לפנטזיה מטלטלת.

על כמה מהתמונות שעיצב מורפוב, שאחראי גם לעיבוד ולעריכה המוזיקלית המסקרנת ("מדרגות לגן עדן" של לד זפלין למשל), ראוי להתעכב. יחד עם מעצב התפאורה אלכסנדר אורלוב, ותוך שימוש מושכל בתאורה של אלכסנדר סיקירין ובתלבושות של מיכאל קרמנקו, הם עיצבו ויז'ואליה שממעטים לראות על במות התיאטרון בארץ.

כזו היא תמונת הטביעה בים, שבאמצעות סדינים ומעבר לסלואו-מואושן בימתי מצליח הצוות הנהדר ליצר עומק, במלוא מובן המילה; כזו היא התמונה באחוזת הקבר של הקומנדור, ששותפים לה השחקנים כולם כפסלים אנושיים; וכזו היא גם תמונת הסייף בסיום, שלוקחת את היצריות והזעם אל הקצה.

על האיד לבדו

דון ז'ואן הוא פנטזיה זכרית, הרבה לפני שאחד מגלגוליו המודרניים ג'יימס בונד ידע קוקטייל מרטיני מהו. אבל בעוד בונד תמיד מציל את העולם, דון ז'ואן אפילו את עצמו לא מסוגל להציל. אם להידרש לעולם המונחים של פרויד הרי שדון ז'ואן שומט את הקרקע מעל בסיס התיאוריה שלו. אם פרויד גרס שהנפש מורכבת משלושה מרכיבים - האיד, הוא היצר; הסופר-אגו, הוא המוסר; והאגו שמנווט ביניהם - הרי שבא דון ז'ואן ומראה כיצד נראים חיים של אדם נטול סופר-אגו ואגו. כולו יצר, ומי כמו דמידוב, שמותיר את כול כולו על הבמה, לגלם יצריות בעוצמות מעוררות השתאות.

בפנטזיית הכיבוש משתמש מורפוב במחצית הראשונה של ההצגה, ונותן לדמידוב להפגין את כישורי החיזור החינניים שלו. אחרי שזנח את דונה אלווירה הוא מתפנה לגזול את הכפרייה העצורה שרלוטה (יעל טוקר) מפיירו החביב (ציון אשכנזי) שהציל אותו קודם לכן מטביעה, ועל הדרך גם לחלק טבעות אירוסין לכל כפריה בעלת חושים ושדיים מחודדים. אבל אל לטעות בדון ז'ואן של מולייר, תורו של מורפוב לחדד בפרשנות, מדובר בפנטזיה קרה ובודדה של חיים ללא מצפן מוסרי. אפילו את המשרת הנאמן שלו סגאנרל (דביר בנדק בתפקיד מצוין), קול ההיגיון ודרך המלך בין הפנאטיות הדתית ובין פריקת העול, דון ז'ואן מצליח להרחיק. ודאי שגם את אביו דון לואיס (יבגני טרלצקי בתפקיד שובה לב).

אגב, לא מפתיע לגלות שמולייר עצמו גילם את דמותו של המשרת אי שם במאה ה-17. זו דמות המחבר, האגו, אם נחזור לפרויד, ואפילו אם אתה דון ז'ואן, מולייר מראה כמה מייסר הקיום בלעדיו.

"דון ז'ואן" מאת מולייר, תרגום: רועי חן, בימוי: אלכסנדר מורפוב, תיאטרון גשר