האם נשים מופלות לרעה בעולם המשפט והאקדמיה?

בשנת 2011 פעילים 46,356 עורכי דין בישראל, מתוכם 26,176 עורכי דין ו-20,180 עורכות דין - עורכת דין אחת ל-1.2 עורכי דין גברים - פער זניח, כמעט לא מורגש בין המינים (על-פי נתוני לשכת עורכי הדין).

האם הנתון הזה מעיד גם על מעמדן של הנשים בעולם המשפט? האם השוויון המספרי בין המינים משקף גם שוויון בזכויות? בשכר? בקידום במקומות העבודה?

לרגל ציון "יום האישה הבינלאומי" בעולם בחן "גלובס" את תמונת המצב באשר למעמדן של הנשים בעולם המשפט - בפרקטיקה, באקדמיה ובמגזר הציבורי - וגילה כי לא כל התשובות מתיישבות עם רוח התקופה ועם תפיסת השוויון הקולקטיבית שאנחנו אוהבים לאהוב.

לא שותפות בפרקטיקה

מבדיקה שערכה חברת המידע העסקי BDI COFACE עולה כי ישנם פערים גדולים בין מספר עורכות הדין העובדות במשרדים המובילים ובין מספרן של אלה המגיעות לדרגת שותפות.

בקרב כ-100 משרדי עורכי הדין המובילים בדירוג BdiCode נמצא כי 50% מעורכי הדין המועסקים במשרדים בישראל הן נשים, אך בקרב השותפים שיעורן צונח ל-25% בלבד. מבדיקה נוספת עולה כי בפחות מ-10% מהמשרדים המובילים בדירוג עומדת בראש המשרד אישה.

לדברי מנכ"לית משותפת בחברת BDI COFACE, תהילה ינאי, למרות הבולטות ההולכת וגוברת של נשים בעולם המשפט ואיוש יותר ויותר תפקידים בכירים על-ידן במגזר הציבורי, בקרב המשרדים המובילים הגברים עדיין מחזיקים ברוב עמדות המפתח.

"במדינה שבה יותר מ-50% מהמוסמכות למשפטים בשנים האחרונות הן נשים, היינו צריכים לראות יותר נשים שותפות במשרדים המובילים ויותר נשים בראש המשרדים", אומרת ינאי.

את פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, זה אמנם מאכזב, אך לא מפתיע. "זה ידוע ומובן מאליו שיש פער מאוד גדול בין הרובד הפורמלי, המערכת הנורמטיבית והנורמות המקובלות בישראל, שהן בסך-הכול מאוד מתקדמות ולעיתים נמצאות בשורה הראשונה בעולם המערבי, אל מול המציאות והיישום של הנורמות בפועל.

"אנחנו סובלות וסובלים מפער גדול בין הרובד הנורמטיבי לבין היישום בפועל, או יותר נכון היעדר היישום בפועל, כך שיכולה להיות לנו חקיקה מאוד יפה בנוגע לעבודה שוות-ערך ושכר שווה בין נשים לגברים, אבל היא לא מיושמת".

לדברי הלפרין-קדרי, הפער בין הנורמות ליישום בא לידי ביטוי גם בעולם המשפט. "תחום המשפט כולל כמה תופעות ודברים שלא בהכרח מתיישבים זה עם זה בנושא הפערים בין נשים לגברים.

"כך למשל, בשירות הציבורי הסיווגים של 'המשפטנים' ו'הפרקליטים' הם היחידים שנשים כמגדר משתכרות על-פיהם יותר מגברים, ובכל זאת, גם שם, למרות השיעור הגבוה יחסית של נשים במשרות בכירות, מעבר לכל משרד פרטי, עדיין יש הרבה יותר תפקידים בכירים שמאיישים גברים, בהם תפקיד היועמ"ש, פרקליט המדינה, מנכ"ל וסמנכ"ל משרד המשפטים, ראש רשות הלבנת הון ועוד - כל אלה גברים".

ראש משרד עורכי הדין איתן-מהולל, עו"ד טלי איתן, לא מקבלת את הנתונים כגזירה משמיים. "אם לשפוט מניסיוני, גם אם הסטטיסטיקות רחוקות מלהצביע על שוויון, מעמד עורכת הדין הישראלית הולך ומשתפר, ואתו גם יכולת ההשתכרות שלה וסיכויי הקידום.

"לקראת סוף שנות ה-80, כשזכיתי בשותפות הנחשקת במשרד שבו עבדתי בקליפורניה, הייתי האישה היחידה מתוך 17 שותפים, ואחת מ-7 עורכות דין במשרד שמנה 100 עורכי דין ועורכי פטנטים.

"כדי להמחיש עד כמה הייתי 'עוף מוזר', נוסף על הכול הייתי הנשואה היחידה, ועוד עם ילדים. בישראל, עשור לאחר מכן, בשנות ה-90, כבר היינו 3 שותפות במשרד שמנה 10 שותפים. היום, במשרד איתן-מהולל היחס הוא 4:7 לטובת השותפות הנשים. זוהי אינה הסטטיסטיקה השכיחה, אבל היא משקפת שינוי שיטתי".

גם עו"ד ענת בירן, שהקימה לאחרונה השנה או אשתקד משרד עצמאי, לאחר שפרשה מהשותפות במשרד יגנס-טויסטר-בירן, לא משתכנעת מסטטיסטיקות. "הנשים תופסות כיום נתח משמעותי בכל התחומים, מהפרקליטות ועד השופטות בבתי המשפט, ויש לא מעט נשים בעמדות מפתח". עם זאת, אף בירן מודה כי "באופן כללי יש יותר גברים מנשים במשרדים הגדולים".

תקרת זכוכית באקדמיה

נכון, אין סיבה שנשים לא יקודמו, אך העובדה היא שמספרן בעמדת השותפות נמוך ממספר הגברים. ואם לא די בכך, מתברר כי לא רק בפרקטיקה סובלות הנשים מהבעיה.

מחקר שנערך בבית-הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למינהל, מוסיף עוד קצת שמן למדורת חוסר השוויון. מהמחקר עולה כי בעוד שנשים מהוות רוב בקרב המערכת המשפטית הציבורית - הן כשופטות והן כפרקליטות, ומהוות גם כמחצית מהסטודנטים למשפטים - הרי שבאקדמיה המשפטית חלקן נמוך בהרבה: רק רבע מחברי הסגל בפקולטות למשפטים הן נשים, ורק שתיים מ-12 דיקנים מכהנים הן נשים - בבית-הספר למשפטים של המכללה למינהל ובאוניברסיטת חיפה.

אך יש גם חריגים. בבית-הספר למשפטים של המסלול האקדמי המכללה למינהל, הנשים מהוות יותר מ-50% מהסגל הפנימי, כשאת רוב עמדות המפתח בו מאיישות נשים: פרופ' ארנה בן-נפתלי היא הדיקנית; פרופ' פרנסס רדאי היא ראש התוכנית לתואר שני; ד"ר אורית פישמן אפורי היא המנהלת האקדמית של התוכנית לתואר שני; פרופ' סוזי נבות היא ראש ועדת ההוראה; ד"ר לימור זר-גוטמן עומדת בראש המכון לאתיקה מקצועית ועוד.

לדברי הדיקנית, פרופ' בן-נפתלי, "הנתונים מראים שבבתי-הספר למשפטים ישנה תקרת זכוכית נמוכה למדי לנשים".

השאלה למה יש עדיין תקרת זכוכית לנשים באקדמיה, מקבלת משמעות מיוחדת לאור העובדה שזה שנים רבות נשים מהוות 50% מהסטודנטים למשפטים. "גם כשאני למדתי משפטים זה היה כך. שנים על שנים, עשורים שלמים, יש 50% סטודנטיות למשפטים. זה הופך את המחסומים הקיימים לעוד יותר מפתיעים", אומרת בן-נפתלי.

ההסבר האפשרי לתופעה, כך בן-נפתלי, נעוץ בתנאים הנוקשים לקליטת מרצים. "הבדיקה שעשינו מעלה כי תהליכי המינוי באוניברסיטאות הם שמרניים במיוחד ותלויים בוועדות מינויים מתוך הפקולטה, מה שמקשה על קידומן של מי שאינם חלק מהמיליה. מעבר לכך, כשוועדת הקבלה דנה בקליטת חבר סגל היא בוחנת את כמות המחקרים בעיקר, יחד עם איכות ההוראה והנכונות לתרום לבית-הספר במגוון שלם של תפקידים, ובמקרים רבים כמות המחקרים היא התנאי הקובע.

"זה יכול להסביר את הנתונים בנוגע למיעוט הנשי. חלק מהאוניברסיטאות מסתכלות על כמויות המחקר שנשים יכולות לספק אל מול אלה שהגברים מספקים, ונשים לא יכולות להקדיש את אותו זמן למחקרים כמו גברים, כיוון שהן בדרך-כלל מנהלות גם משפחה".

מהפכה פמיניסטית בעירבון מוגבל

אחת הנקודות הרגישות בבחינת פערי גברים-נשים בעבודה, היא הפרשי השכר שמשולם להם עבור אותה עבודה. טענות הנשים, כי הן משתכרות פחות מגברים, אכן מאושרות מעת לעת בסקרים שנערכו בתחומים שונים, ואף בדוחות הממונה על השכר, שהאחרון בהם, שפורסם באוקטובר 2010, הציג פער של 23.7% בין השכר הממוצע ברוטו של נשים בשירות המדינה - 11,497.65 שקל - לעומת שכר הברוטו של הגברים, שהיה 15,059.80 שקל. הפער קיים גם בשוק הפרטי, ואולי הוא אף חריף יותר.

על הרקע הזה, מציירת החוקרת והמרצה למשפט ולמגדר ופעילה פמיניסטית, פרופ' אורית קמיר, תמונה מאוד עגומה על מצב הנשים בארץ בכלל, בהן גם נשות עולם המשפט. "לדיבורים על זה שכאילו השגנו שוויון אין אחיזה בשום תחום של החיים, ולכן אין שום סיבה לצפות שתהיה להם אחיזה דווקא בתחום מקצוע משפטים".

- עולם המשפט משקף את מה שקורה בחברה בכללותה?

"במידה רבה מאוד כן. הוא משקף את המציאות הישראלית בכלל, שחושבת שהיא במקום מצוין, אבל במציאות היא לא. יש כאן כמה דברים מבניים עמוקים, בהם דברים שלא משתנים, כמו נחיתות של נשים ביחסים שלהן מול בני הזוג הנשואים להן, בגלל הכפיפות לבית הדין הרבני. גם עורכות דין ושופטות שמתגרשות מאבדות הרבה זכויות ורכוש.

"כל התחלואים בישראל, שגורמים לאפליה מערכתית שיטתית של נשים, חלים גם על נשים בעולם המשפט. אי-אפשר לבודד את זה ולומר שזה תחום שנשים כבר לא סובלות משום אפליה, כי זה פשוט לא יכול להיות. זה לא מנותק".

פרופ' הלפרין-קדרי מסכימה: "תחום המשפט משקף את התמונה המאפיינת את שוק העבודה ואת המגזר הפרטי בישראל". לדבריה, "ברגע שנותנים לכוחות השוק לעשות את שלהם עם נורמות עבודה מאוד-מאוד קשות ותובעניות, שרואות לנגד עיניהן את תמונת העובד האידיאלי שהוא רק מי שיש לו אישה/רעיה בבית ויכול לעבוד ללא הגבלה, אז נשים לא מצליחות לפלס את הדרך למעלה.

"התמונה הזו משעתקת את עצמה. גברים מקדמים גברים. אם בראשי החברות ובמוקדי קבלת ההחלטות בשוק הפרטי יש גברים - הם כמעט תמיד יעדיפו להקיף את עצמם בגברים ולקדם גברים, וזה דבר שמנציח את עצמו".

הלפרין-קדרי מוטרדת מתוצאות המעגל-השוטה הזה. "הדפוסים שבהם השוק עובד הם נורמות של התמסרות טוטאלית, וכשחלוקת התפקידים במשפחה היא עדיין חלוקה מגדרית מסורתית, וכשהאישה היא בדרך-כלל עדיין זו שאחראית על הבית והילדים, ולפעמים ההורים המבוגרים, אז המלכוד הזה הוא כמעט בלתי עביר. מקצוע עריכת הדין הוא הקצנה של הדפוסים הללו, כי התחום הוא אחד מהיותר תובעניים במשק".

- אז איך משנים את המצב?

"כשיש התערבות של החברה באמצעות חקיקה, חוקים של מכסות גיוס נשים לתפקידים ציבוריים, זה עובד ומשנה מציאות. בנורבגיה חלות מכסות של נשים גם על השוק הפרטי, וזה עובד. בישראל יש חובת ייצוג הולם רק בשוק הציבורי, אבל זה לא מספיק. הנושא הזה צריך להיות מיושם גם בשוק הפרטי בדרך מסוימת, לפחות בחברות שנסחרות בבורסה, כדי שגם בשוק הפרטי נראה שינוי".

בתי המשפט והפרקליטות: הנשים מקבלות את הכבוד הראוי להן

מנגד, ישנם גם נתונים שעשויים להפתיע לטובה. דווקא במערכת השפיטה, שחוטפת קיתונות של ביקורת על העומס, הכשלים, הסחבת ועוד, מקבלות הנשים את "הכבוד" הראוי להן ומשיגות את השוויון הנכסף. כך, מתוך 626 שופטים ורשמים המכהנים במערכת, קיים רוב נשי של 321 שופטות מול 305 שופטים.

בניגוד לפרקטיקה, נשים תופסות עמדות מפתח והובלה במערכת המשפט: קודם כל, בראש המערכת עומדת כיום אישה, נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שלצידה מכהנות בבית המשפט העליון, עוד 4 שופטות.

בבתי המשפט המחוזיים בתל-אביב, פתח-תקווה, חיפה וירושלים - 4 מתוך 6 המחוזות - עומדת בראש נשיאה אישה. כך גם בראש בית הדין הארצי לעבודה, וגם בבתי משפט השלום בארץ זה מאוד נפוץ.

המערכת אף זכתה לאחרונה באות המעסיק המתקדם בקידום נשים בשירות המדינה, שהוענק לה מנציבות שירות המדינה. זו סיווגה את הנהלת בתי המשפט כמערכת המקפידה על שמירת זכויות הנשים, מתוך הכרה ביכולותיהן ובכישוריהן.

גם בפרקליטות הנשים משתלטות על השורות. שיעור הנשים מכלל הפרקליטים עומד על 68%, והגברים הם במיעוט - 32% בלבד. מדוח האגף לקידום נשים ושילובן שהוגש לכנסת לאחרונה, עולה כי בשנת 2009 עמד מספר הנשים בדרגת השכר העליונה בפרקליטות (א6) על 106, לעומת 36 גברים בלבד.

 סגל אקדמי