לא רוצה גבר סמרטוט

בלי שממש התכוונו לכך, הוריי גידלו אותי במודל פמיניסטי, שצמח מכורח הנסיבות. אימא שלי הייתה מורה. אבא היה מסגר בהכשרתו, אבל במשך תקופות ארוכות היה מובטל. יחסי הכוחות בבית היו ברורים: אימא מחליטה, כי אימא מרוויחה יותר, ואבא מציית לה. בעלת המאה בבית הייתה בעלת הדעה.

לחשוב שפעם מורה הרוויחה טוב נשמע הזוי היום, אבל אז זה כנראה הספיק לקיומנו המצומצם בשכונת עובדי הציבור בחבל ימית. להגיד שהשתגעתי על יחסי הכוחות האלה? ממש לא. רציתי אבא חזק, שאימא תוכל להניח עליו ראש, מה שלא קרה מעולם, לפחות לא כשראינו, ולא אימא עם כוח חסר גבול, שהקטינה אותו לממדים מיניאטוריים.

חייתי במציאות פרדוקסלית עם אבא גדול ממדים כמו מאבטח רוסי, עם כף יד שמכופפת ברזלים, שמתנהל כמו ציפור חלושה שנבהלת מרשרוש כנפיה שלה, ועם אגו מסורס. לא ידעתי איך אני צריכה להתייחס אליו, למרות אהבתי הגדולה לדמותו המסורבלת, אבל כלפי אימא הרגשות היו ברורים. מצד אחד הערכה גדולה לחכמתה וכוחה, ומצד שני התנגדות לכוח שהפעילה עליו והנוקשות שכפתה עלינו, מתוך רצון כן לחנך אותנו הכי טוב שידעה.

ההיסטוריה הפרטית שלי גרמה לי לחוש חוסר נוחות כשנכנסתי לשיעורי המגדר באוניברסיטת תל אביב, במהלך התואר הראשון. דוקטור מכובדת, בעלת שם בתחום, הטיפה לאולם מלא בבנות וכמה בנים עדיני מראה, משנה סדורה על פמיניזם רדיקלי, ותיארה את מקומה המקופח של האישה בעולם, וכמה הוא לא שוויוני ומקטין.

היא הייתה חזקה, מרשימה, חכמה, ומצאתי את עצמי נסחפת אחרי דיבורה השנון והדוגמאות המצחיקות שנתנה. אני וכל הבנות האחרות היינו שם לרגע כמו בסדנת מודעות עצמית, ברגע המזכך והמואר, שבו מזדקקת תובנה משנת חיים. אבל פתאום, נדמה לי שזה היה בקטע שבו התחילה לעשות צחוק מה"גבר גבר" התורן שנפל לה לפה, הקסם פג. משהו בכוחנות שלה וברצון לכפות בכוח את דעותיה על העולם, כי רק אם נילחם על זכויותינו ונשרוף חזיות רעיוניות משהו יזוז, עורר את אותו האנטגוניזם שעוררה בי אימא.

אני רוצה שוויון. אני רוצה בן זוג שיחלוק בנטל, ומשכורת שווה לגבר שעובד שמקביל אליי, ואני רוצה להיות עסוקה בקריירה שלי ולא בעוד 250 דברים אחרים שצריך לעשות בבית ועם הילדים. אבל אני לא רוצה לעשות את זה בכוח, לא רוצה גבר סמרטוט, ולא רוצה לצאת למלחמת ג'יהאד פמיניסטית.

ג'יהאד יכול להדליק מלחמות, אבל לא לנצח מאבקים. כדי לנצח במאבק לשוויון, אנחנו צריכות לעמוד על שלנו, אין כל ספק, אבל לעשות את זה בדרך מתוחכמת, ולהפעיל את המנגנון שיש רק לנו. התבונה הנשית. היכולת להיות חזקה כשצריך, רכה כשצריך לכבוש שטח, לתקוע דגל, ללכת כמה צעדים אחורה וכאילו לוותר, ואז להסתער שוב, בשקט, באופן חתרני, בלי לעורר אנטגוניזם.