גיבורי פוקושימה

האנשים שמקריבים את חייהם לכיבוי הכורים ביפן החזירו למין האנושי את הכבוד האבוד

א. אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על 180 הגיבורים מהכור בפוקושימה, נשים וגברים בחליפות הגנה לבנות, שספגו מנות קטלניות שלקרינה רדיואקטיבית, אבל ממשיכים להילחם במשמרות, להזרים מי ים לליבות הלוהטות. כבר ימים שאני דבוק למסך בלי יכולת למוש ממנו, עוקב אחרי העדכונים. הנה הם מפונים מהכור אחרי עלייה ברמות הקרינה, הנה הם חוזרים ללב המאפליה, הנה הם מצליחים לקרר את הכור, הנה הם נכשלים רק על מנת לשוב ולהילחם עוד פעם. כמה מהם כבר בעצם מתים - אין סיכוי שגופם או הרפואה יצליחו להתמודד עם מה שספגו - אבל הם ממשיכים.

לא בכל יום יוצא לי להיות גאה על החברות הכפויה שלי במסדר המין האנושי, אבל בזכות אנשים כמו אלה אני זוקף את גווי בגאווה וממלא את חזי באוויר. אם אלה הם בני האדם, אם יש עוד אנשים כאלה על הכדור הזה שלנו, הרי שלא הכול אבוד. הרי שעוד יש לנו מה להציע.

זוהי גבורה. טהורה, מזוקקת, גבורה שנצרפה באש הלוהטת מכולן. זהו הביטוי החזק ביותר לרוח האדם שנתקלתי בו מזה זמן מה. זה מפעים.

ב. הם כבר מתים, האנשים האלה. מתים מהלכים. באחד העיתונים היפנים קראתי שברמות האלה ובקרבה הזו לליבת הכור הדולפת, אדם נחשף לכמות קטלנית של קרינה תוך 16 שניות. 16 שניות. האנשים האלה מתים 4 פעמים כל דקה. 4 פעמים. וזה כבר כמעט שבועיים מאז האסון. בחישוב גס מצאתי שכל אחד מהם מת כבר משהו כמו 80,640 פעמים.

4 פעמים בדקה הם מישירים את מבטם אל המוות, ו-4 פעמים בדקה משפיל המוות את עיניו, מלא בכבוד ובענווה. ואם הוא לא עושה את זה, הכלב הזקן, הרי שאין עוד דבר אחד בעולם הזה שראוי לסמוך עליו.

4 פעמים בדקה, לעזאזל! אני לא יודע כמה זמן לוקח למות, אני חושש שאף אחד לא יודע; אני נזכר בשיר מלחמה ישן נושן שחיברו חייליו של לה-פאליס, קצין פרשים צרפתי שבבוקר ה-24 בפברואר 1525 נפל בקרב פאביה בצפון איטליה. לה-פאליס זה היה כנראה טיפוס תאב חיים כי פקודיו חיברו לכבודו שיר שזכה לחיי נצח. בשיר נאמר: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי".

אז רבע שעה, זה הזמן שלוקח למות?

הפילוסוף אלבר קאמי הביא בספרו "המיתוס של סיזיפוס" את שירו של לה-פאליס כדוגמה לאמירת המובן מאליו, שם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם ועל כן מיותרים. אני מרשה לעצמי לחלוק על דבריו של עמיתי האקזיסטנציאליסט המכובד. בעיניי אין שום דבר מובן מאליו, ובוודאי שלא מיותר, בלחיות את החיים עד תומם ועד למקסימום. להפך, זו השאיפה העליונה. אני מכיר הרבה יותר מדי אנשים שבפועל היו מתים הרבה יותר מרבע שעה לפני שעצמו את עיניהם בפעם האחרונה. לעצמי וגם לכם אאחל שישירו לכם מה ששרו ללה-פאליס, שנהיה ראויים לבנאליות המקסימה הזו של חיים שלפני המוות. כי אחרי המוות אין כלום.

לא משנה כמה זמן לוקח למות, משנה רק מה עשית מן החיים. והאחיות והאחים מפוקושימה, הם עשו, ועושים, משהו בחייהם. הם הראו לנו את עוצמתה ואת יופיה של רוח האדם בשיאה.

ג. מה הם עושים שם בעצם בכל הזמן הזה, אני לא ממש יודע. אני מתאר לעצמי שזה משהו שמערב הרבה לחיצות על הרבה כפתורים, הרמה והורדה של בוכנות, הפעלת משאבות, מילוי וריקון דודים, הזנת נתונים וכיוצא באלה פעולות לא הרואיות בעליל. לא בדיוק מה שאנחנו מדמיינים בתור גבורה עילאית. זה לא לשכב על רימון רגע לפני שהוא מתפוצץ, זה לא לרוץ אל בית בוער כדי להציל תינוק. ובכל זאת.

זוהי גבורה עילאית ועוד איך כי היא מכילה בתוכה את כל הסיפור האנושי עד כה, כמו גם את כל הסיפור האנושי בעתיד הנראה לעין.

כי מה הם עושים שם, האנשים בלבן? הם מאיישים את המוצבים הקדמיים ביותר בחזית הטכנולוגית, מעשה ידי אדם להתפאר, ונאבקים באיתני הטבע האימתניים ביותר, כוחות שהאדם לא יכול, פשוט לא יכול, להתמודד מולם. ובכל זאת, הם לא מוותרים גם כשהכול כבר מעבר לאבוד.

זה הסיפור של כולנו, כי כולנו חושבים שלנו זה לא יקרה, המוות. כולנו חושבים שכוחנו ועוצם ידינו יספיקו אל מול הים והאש שבבטן האדמה. כולנו חושבים איכשהו שחלוקים לבנים יעזרו לנו כשנצטרך לעמוד מול הבלתי נמנע. כולנו חיות טכנולוגיות וכשהטכנולוגיה כושלת אין לנו אל מי לפנות זולת הים, אולי מימיו הקרים יצננו את ליבת הכור הלוהטת. נואשים, אנחנו לוחצים על כפתורים ומפעילים מיני בוכנות, מזינים שלל נתונים, ממלאים ומרוקנים דודי ענק ולא מרימים ידיים גם כשאנחנו כבר מתים.

האנשים האלה בפוקושימה הם אנחנו במהדורה אמיצה יותר. האמונה הטיפשית הזו, הילדותית, שכמה משאבות יצליחו לעמוד מול עוצמתו הבלתי נתפסת של הטבע היא בדיוק מה שהופך אותנו למה שאנחנו. כולנו פאקמן וסופרמן בגוף אחד, חיים בפער שלא יתואר בין המבוך והשחקים. בפער הבלתי אפשרי בין הרגע והנצח - שם אנחנו בשיאנו.

"מי אני שאזרוק אבנים על הים", שר פעם אוהד פישוף. זה נכון, כמובן. ענווה היא דבר חשוב. אבל גם ההפך נכון - רק בזריקת אבנים על הים אנחנו מגשימים את עצמנו. האדם הוא יצור יהיר, הוא חייב להתמודד מול חוסר הסיכוי. אני לא יודע הרבה דברים על בני האדם, אבל דבר אחד אני יודע לבטח: ביום שבו יפסיקו ילדים לזרוק אבנים על הים יחדל הכדור הזה מלהסתובב וכולנו נקפא ונמות בו ברגע.

האנשים בפוקושימה הם לא גיבורים כי הם עושים משהו לא אנושי ובלתי נתפס. לא. הם גיבורים כי הם עושים את הדבר היחיד שבן אדם יכול לעשות: להמשיך ולזרוק אבנים על הים. עד הרגע האחרון ומעבר לו.

פשוט להמשיך ולעשות את הדבר שלך, זה הכול.

ד. נחזור רגע לקרב פאביה שהוזכר בסעיף ב'. לה-פאליס לא היה היחיד שהשאיר לנו משהו מהקרב ההוא. פרנסואה הראשון, מלך צרפת, שפיקד באופן אישי על הכוחות, הבין בשלב מסוים שאין סיכוי, שהכוחות הצרפתים הולכים וניגפים אל מול הכוח הספרדי העדיף.

אבל פרנסואה לא נכנע, בראש כוח קטן של פרשים הוא רכב אל תוך התופת. לפני שיצא הותיר לנו פרנסואה ציטוט נהדר: "הכול אבוד מלבד הכבוד", אמר. אחר-כך הוא נפל בשבי.

למה התכוון פרנסואה? איזה "כבוד"? אם יורשה לי לפרשן את המלך המת, אני חושב שלא מדובר בכבוד במובן "Respect". זה לא הכבוד שיזכה לו מנתיניו שהניע אותו לצאת לקרב. אני מאמין שהיה זה כבוד במובן של "Dignity". כבוד עצמי. כך ראוי לעשות. אם אתה מלך, תתנהג כמו מלך. ואם אתה בן אדם, תתנהג כמו שראוי לאדם לנהוג. וכך עושים האחיות והאחים מפוקושימה. אני גאה בהם. אני אוהב אותם. אני רוצה להאמין שגם אני הייתי עושה את אותו הדבר.

יצליחו או יכשלו, המין האנושי חייב תודה לנשים ולגברים האלה, שבמותם לא ציוו לנו דבר מלבד רגע אחד של פליאה ושותפות גורל.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

אם אלה הם בני האדם, אם יש עוד אנשים כאלה על הכדור הזה שלנו, הרי שלא הכול אבוד. הרי שעוד יש לנו מה להציע.

צרו איתנו קשר *5988