עוד פאטה-מורגנה של הנבחרת

בהיעדר הישגים של ממש שאפשר להתברך בהם, הפכה התקשורת הישראלית למאוהבת באשליה שמכונה "תמונת הסיכויים"

1. מאז 1999, שבה טבע אהוד ברק את המונח "מבחן התוצאה", השתרש הביטוי הזה בשפה העברית כמדד יחיד לקביעת השורה התחתונה. ולפיכך, השורה התחתונה שלנו תהיה גם הראשונה: במבחן התוצאה, השיגה נבחרת ישראל את יעד הביניים שקבעה לעצמה: שני ניצחונות בשלושה ימים, שש נקודות, ושמירה על הסיכוי להעפיל ליורו 2012.

עכשיו בואו ונפרוט את השורה הזאת לפרוטות, ולאור התוצאה המוצלחת, חייבים להקדיש את הפרוטה הראשונה ללואיס פרננדז: אחרי השער של טל בן-חיים אתמול (ג') מול גיאורגיה, השמחה סביבו היתה אמיתית. אם את השמחה של הכובש טבעי שיחלוק עם המאמן שנתן לו את הבמה, הרי שאת התפרצות השמחה של יתר השחקנים, לא ניתן לזייף: פרננדז אולי עדיין לא זכה באמון התקשורת ועדיין לא פרע את השטר האמיתי, אבל את אמון שחקניו וליבם הוא רכש. עבור מאמן כדורגל, מדובר בחמישים אחוז מהעבודה.

2. באופן פרדוקסאלי, דווקא תקשורת הספורט, זו שפרננדז בחר להקדיש להתכתשות עימה את מסיבת העיתונאים האחרונה לפני המשחק עם גיאורגיה, היתה המרענן הרשמי של הנבחרת הפעם. ההתקפה של המדיה אחרי הניצחון הדחוק על לטביה בשבת (1-2) היתה כה מוחלטת, והנוכחות ביציעים דלילה כל-כך, עד שהשחקנים הרגישו מושפלים ומבוזים. הפעם הם שיחקו לא על כבודנו הלאומי, כי אם על כבודם האישי. הפסד לגיאורגיה, כך ידעו, ולא רק פרננדז לבדו יוצג על עמוד הקלון של התקשורת.

והתקשורת, ייצור הפכפך שכמותה, תשתף פעולה לפחות עד למשחק הבא. בהיעדר רמה נאותה, או הישגים של ממש שאפשר להתברך בהם, הפכה התקשורת הישראלית למאוהבת בפאטה-מורגנה, מקסם השווא שמכונה "תמונת הסיכויים". נבחרת ישראל עדיין בתמונת הסיכויים, כפי שהיתה אצל דוביד שווייצר, אצל ג'ק מנסל, יוסל'ה מרימוביץ', אצל שניאור וגרודנמן, אצל אמציה לבקוביץ', אצל ריצ'רד מולר נילסן, אצל אברם גרנט, אצל דרור קשטן - ועכשיו, תודה לאל שכך - גם אצל פרננדז. "תמונת הסיכויים" היא קו בר-לב של תקשורת הספורט הישראלית: היא מציירת אותם בדמיונה, מלעיטה בהם את הצופים, המאזינים והקוראים, מתברכת ומשתכשכת בהם - ואז, כאשר הסיכויים נמוגים כלא היו, היא מפליאה את מכותיה במאמן, בדור-השחקנים הלא מוכשר, המנטאליות הישראלית ועוד.

אבל תמונת הסיכויים אינה יותר מבלוף: ישראל לא תהיה ביורו 2012 כשם שלא היתה בזה של 2008, 2004, ובעצם בשום טורניר יבשתי או אירופי חשוב מאז מקסיקו 1970. יתרה מזאת, מאז היא השיגה רק ניצחון מרשים אחד במשחק בעל חשיבות ספורטיבית (5-0 על אוסטריה ב-1999), תיקו שהיה כולו ניצחון (מול אוסטרליה ב-1989) וניצחון מרהיב אחד שהיה כולו גארבג'-טיים (3-2 על צרפת ב-1993), וזה בעצם הכל. 41 שנים, וזה המאזן החיובי של נבחרת ישראל. חצי כוס? רבע? טיפה בים? למי אכפת - העיקר שאנחנו, כמו שכתב עיתונאי החצר ופירשן פרשן-הבית: "בתמונת הסיכויים".

3. לואיס פרננדז הוא לא מאמן בעל שיעור קומה. העבר הרחוק שלו כמאמן הוא בינוני, והעבר הקרוב שלו עמוס בגזירת קופונים על גבם של ספונסרים פראיירים במיוחד: פעם אלו נסיכי נפט, פעם זה אוליגרך רוסי, פעם זה יו"ר התאחדות בלבנט... רגע, אבי לוזון פראייר? אפשר הרי לומר על אבי לוזון הכל, אבל פראייר הוא בטח לא. אז מה הסיפור שלו עם פרננדז? מה, הוא לא ידע שמדובר באיש מקצוע שאפשר למצוא טובים ממנו גם בישראל?

האמת היא שלוזון ידע. העניין הוא שכל קמפיין המאמן הזר שלו, נשען על הטעייה. לוזון ידע שאין שום סיכוי שמאמן זר בעל שיעור קומה יגיע לנבחרת. אני לא מדבר על מאמנים שיכולים לאמן בליגה הראשונה באנגליה, גרמניה, איטליה או ספרד - אלו בוודאי לא מועמדים (סליחה, חוץ מגרנט), אבל אפילו מאמן זר שיכול לאמן בבלגיה או את נבחרת אוסטריה, לא יגיע לישראל. כמו שלא יגיע לאשקלון מאמן יותר טוב מאלי מחפוד כדי להחליף את גיא עזורי, כך גם לישראל לא יגיע יותר ממחפוד האירופי. בשבילם אנחנו אשקלון.

קמפיין המאמן הזר של אבי לוזון, שנוהל כמעט במקביל לקמפיין גיא לוזון לאימון הנבחרת הצעירה, נראה כאילו נועד כדי לסלול את דרכו של האחרון לנבחרת הבוגרת. לוזון הדוד ידע שמדובר במצב של "ווין-ווין": אם יצליח פרננדז כנגד כל הסיכויים, הוא ייהנה מהקרדיט כאיש שדחף למינויו. אם ייכשל - יוכל למנות תחתיו את האחיין. אולי לא ישירות, אבל באמצעות עושי-דברו בהנהלת ההתאחדות לכדורגל. יהיה מי שייזכר שהיה זה לוזון שנקב מפורשות בשמו של אלי גוטמן כמאמן הלאומי הבא, אבל זה קרה כשהוא חשש שמא התערבות של פיפ"א תכריח אותו להיפרד מפרננדז קודם זמנו, או כישלון מהדהד בקמפיין המוקדמות. לכן אולי היתה שמחתו של אבי לוזון שלמה כל-כך בתום המשחק: בחזון האימים שלו הוא ראה את הנבחרת מפסידה, את פרננדז פורש ביוני, ואת אלי גוטמן נכנס לנעליו.

4. לכדורגלן הישראלי הכי מצליח מאז ומעולם קוראים טל בן-חיים, לא כובש השער הצעיר ממכבי פ"ת, כי אם טל בן-חיים שעושה קריירה ארוכה בפרמיירליג: היחס בין הכישרון המולד והדי מוגבל שלו - לקריירה הנאה שלו, הוא בלתי נתפש. עם קצת חוצפה ישראלית ועם הרבה מוסר עבודה לא ישראלי בעליל, הוא משך את עצמו בציצית ראשו כל הדרך למעלה. בשינויים קלים מאוד, זה גם הסיפור של שחר פאר, של עמרי כספי, של כל ספורטאי ישראלי שמצליח למרות השיטה, ולא בזכותה.

הספורט הישראלי בכלל, והכדורגל שלנו בפרט, הם ההפך ממה שהיה פעם "המודל היוגוסלבי" שכל הצלחתו היתה תולדה של שיטה מאורגנת ומסודרת. זה עגום לחשוב על זה דווקא אחרי משחק ניצחון מול הנבחרת הבינונית של גיאורגיה. אבל הי - לפחות אנחנו עדיין בתמונת הסיכויים!

צרו איתנו קשר *5988