בית כלא ושמו נישואים

הגדרת "סרבן גט" היא בעייתית - במקרים רבים יש הצדקה טובה לסירוב לתת או לקבל גט

מדי שנה בחג החירות צצות תחת כל עץ רענן, לצד ניצני פרחי האביב, גם כתבות בנושא שחרור העגונות ומסורבות הגט - אותן נשים שעבורן הנישואים הפכו לכלא ממשי, והגט הוא כרטיס היציאה מעבדות לחירות.

המלכוד נוצר כאשר מצד אחד לא יעלה על הדעת כי אישה תישאר שבויה בנישואים שאינה חפצה בהם שנים ארוכות לאחר שהסתיימו בפועל, ומאידך ללא עילת גירושים מוצדקת לא ניתן לחייב את הגבר לתת גט לאישה, שכן על-פי ההלכה מקרה כזה יהפוך את הגט שהוא ייאלץ לתת בעל-כורחו לגט מעושה, כלומר גט מזויף, והתוצאה תהא הרת-אסון עוד יותר מסרבנות הגט, שכן ייווצר מצב של גט ללא גט.

אחד הפתרונות לבעיית סרבנות הגט, שהתקבל גם על דעת רבנים רבים, הוא חתימת בני-הזוג על הסכם טרום-נישואים, שבו הצדדים מתחייבים לתת זה לזה גט בתוך תקופה סבירה מיום שאחד הצדדים מבקש להתגרש, וצד שיתעקש לעגן את בן-זוגו יישא בקנס כספי גבוה.

העובדה שהסכם כזה נחתם טרם הנישואים פותרת את בעית "הגט המעושה" שיוצרת חתימת הסכם דומה כשהצדדים כבר נמצאים על מדרון הגירושים, כפי שחתימה על כתובה לא מקלקלת את הגט, על אף שגם היא סוג של הסכם טרום-נישואים ממוני הצופה פני פירוד או מוות.

בשנת 2004 חברו הרבנים קנוהל ובן זזון עם הטוענת הרבנית לבמור, וניסחו דוגמה להסכם טרום-נישואים עוקף סרבנות גט ועיגון המכונה "הסכם לכבוד הדדי", ואת נוסחו ניתן למצוא באתר "קולך" ובאתרים רבניים נוספים, הממליצים גם לזוגות מהמגזר הדתי לחתום על נוסח ההסכם טרם נישואיהם.

בעוד שאין ספק בטוהר הכוונות וברצון הטוב העומדים מאחורי "הסכם הכבוד ההדדי", לא ניתן גם להתעלם מהבעיתיות הרבה שהוא מעורר. הבעיה מתחילה קודם כל בהגדרה מיהו "סרבן גט" או "סרבנית גט", ומתי למעשה הנישואים הופכים לכלא.

על-פי "הסכם הכבוד ההדדי", אדם הופך לסרבן גט אם חלפו 6 או 9 חודשים מעת שהצד השני ביקש להתגרש, והוא אינו משתף פעולה עם מתן או קבלת הגט. על אי שיתוף-הפעולה ישלם הצד הסרבן לצד העגון 1,500 דולר לחודש או מחצית ממשכורתו החודשית, לפי הגבוה מביניהם, עד שהלחץ הכלכלי יכניעו להסכים לגט.

ממה תחיה עד חלוקת הרכוש?

לטעמי, הגדרת אדם כסרבן גט לפי מועדים קשיחים מראש היא בעייתית, שכן פעמים רבות יש הצדקה טובה מאד לסירוב לתת או לקבל גט, לפחות עד שיוסדרו יתר העיניינים התלויים ועומדים בין הצדדים.

נתאר מצב שכיח שבו לאחר 20 שנות נישואים, במהלכם היתה עקרת-בית וגידלה את ילדי הצדדים, אישה מקבלת הודעה מבעלה על רצונו בגירושים.

מאחר שהבעל היה המפרנס היחיד במשך שנים, מרבית הסיכויים הם שעיקר רכוש הצדדים רשום על שמו, וגם המידע אודות הרכוש מצוי בידיו, ובהיעדר רצון טוב מצידו, ייתכן כי חלוקת הרכוש תיקח עוד שנים ארוכות.

היעלה על הדעת שכעבור 6 חודשים האישה לא זאת בלבד שלא תקבל עוד מזונות מהבעל, אלא שהיא תחויב לשלם לו 1,500 דולר לחודש מהכנסתה שאינה קיימת? וממה היא תחיה עד לחלוקת הרכוש?

ההגדרה הנכונה לסרבן או סרבנית גט, אם כן, היא בני-זוג שאינם משתפים פעולה עם הליך מתן או קבלת הגט ללא כל הצדקה, גם לאחר שיתר המחלוקות התלויות ועומדות בין הצדדים, כלומר לאחר שהמשמורת, מזונות הילדים ובעיקר חלוקת הרכוש כבר הוסדרו.

אולי "הסכם הכבוד ההדדי" היה יעיל יותר אם היה כולל ייפוי-כוח חתום מראש של כל אחד מהצדדים לבן-הזוג לקבל כל מידע הנחוץ לו בנושא הרכוש, כך שהליך הסדרת חלוקת הרכוש בבית המשפט או בית הדין היה מתקצר באופן משמעותי, ובמקרה כזה אין לשלול שגם בית הדין הרבני היה רואה בגבר "סרבן גט" ומחייבו בגט ללא בעיות הלכתיות.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה.