ראש ממשלה מעל החוק

החלטתה של ועדת השרים לענייני חקיקה מאתמול (א'), לאשר את תמיכת הממשלה בהצעת החוק האוסרת על קיום חקירה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן, מרחיקה את ישראל צעד נוסף מהגדרתה כמדינת חוק.

אם תאושר ההצעה ותהפוך לחוק, עלולה משרת ראש הממשלה להפוך לעיר מקלט לפוליטיקאים עבריינים, וחמור מכך - לשמש תמריץ למועמדים לראשות ממשלה שלא להקפיד במילוי הוראות החוק, שהרי אם ייבחרו יהיו חסינים מחקירה.

לפי ההצעה, שאותה יזמה ח"כ רונית תירוש (קדימה), לא יוכל היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד ראש ממשלה, אלא אם מדובר בעבירה מסוג פשע, או אם נוכח "טיבם וטבעם" של החשדות לא ניתן לדחות את החקירה. לדעת תירוש, המצב הנוכחי הוא "בלתי נסבל והופך את ראש הממשלה לשבוי בידי רשויות החקירה".

הניסוח הזה מעליב, בראש ובראשונה את היועמ"ש. כבר היום לא ניתן לפתוח בחקירה פלילית, ובוודאי שלא להגיש כתב אישום, נגד ראש הממשלה, אלא באישור היועמ"ש. משמע: עצם הסמכות הנתונה בידו של היועץ היא זו המפריעה למחוקקים, שהרי היועץ, לו היה תומך בגישה שלפיה חקירות פליליות מפריעות לראש הממשלה לנהל כראוי את ענייני המדינה, היה נוקט מדיניות של הימנעות מחקירות כאלה.

חסינות לנשיא

העניין הופך להיות בוטה אף יותר, נוכח העובדה שהממשלה מינתה לתפקיד היועמ"ש את עו"ד יהודה וינשטיין, כמינוי חיצוני ולא מאנשי משרד המשפטים. הייתה בכך כוונה ברורה ומוצהרת לשנות את "רוח המפקד" בצמרת התביעה הכללית, לגבש ראייה חדשה ואולי גם תפישה סנגוריאלית.

אלא שוינשטיין, לפי שעה, מיישר קו עם הגישה הנוהגת בפרקליטות בנוגע להעמדה לדין של בכירים; למשל, בעניינו של שר החוץ, אביגדור ליברמן. פרשת "ביביטורס" של ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצאת בימים אלה בבדיקת מבקר המדינה, ולאחריה יצטרך וינשטיין להחליט אם להורות על חקירה פלילית.

את זה בדיוק מבקשים תומכי הצעת החוק למנוע. יש להם אילן גבוה להיתלות בו - "החוק הצרפתי", שלפיו אין חקירה ואין העמדה לדין של נשיא צרפת בעת כהונתו. הדבר הקרוב ביותר לכך הקיים בישראל הוא הוראת החסינות הדיונית, שממנה נהנה נשיא המדינה, ולפיה לא ניתן להעמידו לדין בתקופת כהונתו. בפרשת משה קצב ניתן היה להיווכח עד כמה חסינות זו בעייתית, ורק רצונו הטוב של קצב, שהבטיח להתפטר אם יוחלט להעמידו לדין, מנעה ביזיון גדול יותר.

אלא שאפילו בעניין נשיא המדינה, אין מניעה לפתוח בחקירה פלילית בעת כהונתו. באותה הזדמנות מנתה השופטת אילה פרוקצ'יה את הסכנות שבדחיית החקירה הפלילית עד לתום הכהונה: דחייה עלולה להפריע למשטרה לאסוף ראיות; חקירה עשויה לסייע להפרכת חשדות-סרק; ובנוסף הימנעות מחקירה עלולה ליצור מבוכה ותהייה בציבור שלא תרפה עד לסיום הכהונה.

פשע או עוון

במה, אפוא, החליטה הממשלה לתמוך? בהצעה למנוע מרשויות אכיפת החוק לחקור חשדות נגד ראש הממשלה, ביחס לעבירות שאינן פשע, אלא עבירות קלות יותר. כך יצטרך היועץ להחליט כבר בתחילת הדרך - עוד לפני שנאספה ולו ראיה אחת - אם נגד ראש הממשלה יש חשד ללקיחת שוחד, שהיא עבירת פשע, או להפרת אמונים, שהיא עבירת עוון בלבד, כדי לדעת אם יש בסמכותו להורות על חקירה.

כמובן שאם ירצה היועץ, הוא תמיד יוכל לעקוף את האיסור, אם יקבע כי מעצם "טיבם וטבעם" של החשדות לא ניתן לדחות את החקירה, או שינפח את סעיף החשד. בדיוק כפי שהוא יכול כבר היום להכתיב מדיניות הפוכה, של הימנעות מחקירות.

כל שתעשה הצעת החוק, איפוא, הוא לעודד את היועץ לעשות שימוש לרעה בסמכותו כדי להגיע לתוצאה הנכונה, ולהכתים את ספר החוקים הישראלי באחד החוקים הבלתי שוויוניים, המקוממים וההרסניים שניתן לחוקק.