4 הטעויות של היו"ר

1. "לשר האוצר יובל שטייניץ יש נרטיב משפחתי נגד הרופאים", כך טען השבוע יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, במהלך כינוס של ראשי האיגודים המקצועיים בתחום הרפואה. אידלמן הסביר כי בפגישה הראשונה שנערכה בין השניים, סיפר לו השר כיצד סבו לא הורשה לעסוק ברפואה כשעלה לארץ מגרמניה, ועל כן נאלץ לעבוד במשק. בהמשך, כשסבו חלה, הרופאים דיברו מעל ראשו, בלי לעדכן אותו. גם אביו ואחותו של שטייניץ נפגעו מהממסד הרפואי, כך לפי הסיפור. "הרגשתי שאני עוסק בפסיכואנליזה", התלוצץ אידלמן מול קהל של מאות רופאים.

הסיפור הזה של אידלמן ממחיש יותר מכל דבר אחר עד כמה ההתנהלות של ההסתדרות הרפואית בראשותו, הרסנית. חשיפה של פרטים אישיים משיחה בארבע עיניים עם שר האוצר לעולם לא הייתה אפשרית אילו היה מדובר בעופר עיני למשל. גם לא ביו"ר ההסתדרות הרפואית הקודם, ד"ר יורם בלשר.

לא רק שהדבר מבטא יהירות ובוז כלפי שר בכיר, אלא שהאנקדוטה הקטנה הזאת מעידה על חוכמה קטנה עוד יותר בניהול מו"מ. עיני, למשל, מספר תמיד לאנשיו שבמו"מ אסור להשפיל את הצד השני. להיפך, מוטב לתת לו את ההרגשה שהוא יצא עם הישג, אפילו אם ההישג תקשורתי יותר מאשר מהותי. האבסורד הוא שבדינמיקה של מו"מ מסוג זה, אחרי מבוי סתום מקווים תמיד שהשרים הבכירים יתערבו. ומה עשה ד"ר אידלמן? ירד על השר.

2. מילא שטייניץ. לאידלמן זה לא הספיק. הוא כמובן היה צריך לפגוע גם בסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן - האיש שאתה רוצה שיהיה בפינה שלך בזמן מאבק כזה. עוד לפני שליצמן מונה לתפקיד, עתר אידלמן לבג"ץ, כדי למנוע את כניסתו ללשכת השר.

בהמשך הוא הוביל 'עליהום' כמעט כנגד כל החלטה שקיבל, אף על פי שליצמן הוא שר הבריאות הטוב ביותר שהיה כאן זה שנים, היחיד שהביא כסף למערכת במקום לעמוד מנגד כשמייבשים אותה. ההשלכות של ההתנהלות הזו באות כעת לידי ביטוי באופן מובהק: ליצמן מיישר קו כמעט לחלוטין עם משרד האוצר, תוקף את העמדות שמציגה ההסתדרות הרפואית והופך אותה ללעג בכל הזדמנות.

3. מילא שטייניץ, מילא ליצמן. לאידלמן זה עדיין לא הספיק. באותו כנס מפורסם שנערך השבוע הוא בחר להשתלח אפילו בנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד. וכך הוא אמר: "האווירה בבית הדין השתנתה ביחס למה שהיה בעשור האחרון. נשיא בית הדין סטיב אדלר פרש לגמלאות, והשופטת שמחליפה אותו היא נילי ארד שחונכה בפרקליטות, והיא מצדדת במדינה כפי שהיה עם העובדים הסוציאליים".

עכשיו נניח לרגע שזה נכון, אף על פי שנילי ארד מאמצת את גישתו האקטיביסטית של אדלר, לפיה תפקידו של ביה"ד הוא לגשר ולפשר - דבר שלרוב טוב לשני הצדדים. נניח שהוא צודק. מה אתה אומר את זה לקהל של מאות רופאים כשאתה יודע שיש ביניהם עיתונאים? הרי במוקדם או במאוחר הסכסוך הזה יגיע בסבירות גבוהה לפתחה של נילי ארד. אתה לא חושב שהיא קוראת עיתון?

4. מילא שטייניץ, מילא ליצמן, מילא נילי ארד. לאידלמן זה עדיין לא מספיק. הוא היה צריך לזלזל גם בעיתונאים. מנקודת המבט הצרה והאגוצנטרית של כותב שורות אלה, זה כמובן הכי חמור. וכך הוא אמר בכנס: "משרד האוצר שכר משרד ייעוץ תקשורתי פרטי, והוא מנהל קמפיין דה-לגיטימציה של דרישות הרופאים והמאבק, שכולל את הצגת הרופאים כשייכים לעשירון העליון, דואגים לשכר הבכירים בלבד, ומסרבים לשעון הנוכחות עקב התנשאות ורצון להמשיך לברוח מהרפואה הציבורית".

ובכן, אותו משרד ייעוץ תקשורת נשכר על ידי האוצר משום שדובר המשרד שלומי שפר פרש, וסגניתו סיוון כרמון ילדה בשעה טובה בן. זה כל הסיפור. במקום קמפיין דה-לגיטימציה, עסוק המשרד במשלוח הודעות לעיתונות שלא מועילות לאף אחד. כל הכתבים יודעים את זה, אבל התפיסה שלפיה משרד יחסי ציבור מצליח להשתיל בנו מחשבות רעות על רופאים, מקוממת. כלומר יש כאלה מחשבות, אבל לא בגלל המשרד הזה.

קחו למשל את עניין שעון הנוכחות: אחד מבכירי ההסתדרות הרפואית הסביר לנו העיתונאים כי החתמת שעון נוכחות תביא לפגיעה במעמד הרופא בתוך מערכת הבריאות, מפני שסקטורים אחרים כמו אחיות ועובדי מנהל ומשק כן מחויבים להחתים שעון. כלומר, ברגע שה רופאים יחתימו שעון, הם יעשו חלילה את מה שעושים כל אותם עובדים פשוטים.