אלף פאונד, מחיר מציאה

האירוע המכונן שלי בגמר ליגת האלופות בוומבלי היה בדקה ה-34 של המשחק. ישבתי במפלס הרביעי של האצטדיון, שזה ממש קרוב לאלוהים, מקום מעליב במונחים של יו"ר חברת החשמל יפתח רון-טל, של מנכ"ל פז יונה פוגל, ושל דודי ויסמן ושאול אלוביץ', שראו למסי את הפקקים בנעליים. אני הייתי מול קו החצי, ביציע מעורב של אוהדי ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד, שורה 15, ליד יפני ממושקף ורזה שהסריח מבושם זול, ומקסיקני נחמד שנמצא ברי-לוקיישן בספרד והגיע עם פדרו, בן ה-8 הכי מנומס שראיתי בחיים. שורה מעלינו, מפוספסים באדום-כחול, כולל הכובע, הפנים, המכנסיים והגרביים, צרחו חברי קבוצה של אוהדי ברצלונה, כמו מעריצות של ג'סטין ביבר, כשאנייסטה עלה על הדשא. מעליהם, בקומה השלישית, ישבו שניים, בתלבושת תואמת של כובעי פרווה רוסיים שחורים עם סמל של יונייטד ובמדים אדומים, ונראו כמו רואי חשבון בחברה בינונית. עד לדקה ה-34.

ברגע שוויין רוני הבקיע את הגול היתום של יונייטד במשחק, נכנס אחד הפרוותיים לשיגעון והתחיל לקפוץ באוויר כמו חרגול על אקסטזי. באופן בלתי נתפס, הוא התחיל את הקפיצות עם הפנים למגרש וסיים אותן על הגב, על הכיסא של פדרו הקטן והמבועת, עם הפנים לצד השני, ובנס בלי מפרקת שבורה. "ואמוס! ואמוס!", צעק פדרו לאבא, "בוא נלך הביתה". ואבא שלו, שנבהל בעצמו מהמטען החורג שכמעט נחת עליו, תפס את הילד בידיים וניסה להרגיע אותו, בזמן שאוהדי ברצלונה טיפלו בפצוע האנגלי שהגיב בספורטיביות, חזר למקום והיה שקט כמו פיה טובה עד סוף המשחק. או בגלל הכאבים, או מפני שיונייטד הפסידו.

הנפילה הדרמטית הזאת חידדה אצלי תובנה ישנה שקיבלה בוומבלי תוקף סופי: מותר האישה מהבהמה, זאת אומרת מהגבר. על כל מאה אוהדים שהתנהגו כמו ילדים בני 3, שיורים זה בזה בכאילו, הייתה אישה אחת שפויה שהביטה עליהם במבט חומל והרגישה צורך ללטף להם את הראש. מדהים גם איזו צייתנות הם גילו כשביקשו מהם להניף שקית צבעונית, כדי ליצור כתובת אנושית שתצטלם בטלוויזיה. נראה אותם מצייתים ככה כשהם צריכים להוריד את הזבל.

שלא תהיה טעות. אני אולי לא אוהדת שרופה וצופה אדוקה, אבל אני מאוד אוהבת כדורגל. הבן שלי שוער במכבי תל-אביב, והגעתי לרמת הבנה כזאת, שאפילו הבחנתי בכך שפרגוסון התחיל את המשחק במערך של 1-2-3-4. אבל מפה ועד להסתובב באצטדיון עם שכמייה אדומה ועם קלשון מפלסטיק ולעשות קולות מפחידים - המרחק גדול.

לא משנה אם אתה בחור משכונת עוני בדרום לונדון, או עופר נמרודי, שהגיע גם הוא ללונדון ברכבת אווירית שיצאה מישראל מיום רביעי ועד שבת, רגע לפני הגמר כולם הופכים למוטציות גבריות שמוכנות לרוץ כמו כלב אחרי הכדור לכל מקום על הגלובוס. הכוונה לאלה שיכולים להרשות את זה לעצמם, כמו יורם טורבוביץ', פרופ' יצחק סוארי שהגיע עם הבן, מנכ"ל סופר פארם ליאור רייטבלט, הסמנכ"ל שלו דני לוזון, הפרסומאי רמי יהושע, אילן גרינבוים מנוקיה, אביב רייז, גיורא עופר וגם ריקו שירזי. הטלפונים לא חדלו לרגע - חמי פרס מחפש שני כרטיסים. יש למישהו? אתה מכיר את אבי לוזון? ההתאחדות קיבלה 30 כרטיסים מאופ"א, יש מצב לאחד? מה עם הספונסרים? סוני, אדידס, משהו?

"קחי כבר את הכרטיס"

בעלי היה אחד מבני-המזל שזכה בכרטיס חסות במקום מעולה, והתרגש חודשיים לפני הנסיעה כאילו אף פעם לא ראה מטוס. הוא אמר שזה בגלל יום ההולדת שלי, שנפל, במקרה, 3 ימים לפני הגמר. שנינו יודעים שעם כל הכבוד לי, כלפי פרגוסון יש לו יותר כבוד. ומתברר שלא רק לו. לרוב הגברים בעולם. הודעתי מראש שאני לא מוכנה לשלם 3,300 פאונד על הכרטיס שלצדו, מחיר נקוב שאני יודעת ששולם, בלי להזכיר שמות. זה לא נראה לי מוסרי ולא ממש הכרחי. אמרתי לבן הזוג שמקסימום אטוס הביתה לילדים המסכנים שאימא עזבה אותם לחמישה ימים בשביל קבוצה אנגלית שאבא אוהד. סליחה, כדי לחגוג יום הולדת.

כדי לפצות על רגשות האשם עשיתי שופינג. הרבה. מתברר שגם דודי ורטהיים, הבן של מוזי מקוקה-קולה ויורשו לעתיד, היה עסוק בשופינג. הוא עמד לפניי בתור בנייקי טאון עם האישה, נראה מותש, וניסה להרגיע את שני הבנים שהשתוללו. אבל חוץ מקניות, הייתה גם קולטורה. ערב המשחק, הברנז'ה העסקית התייצבה כאיש אחד באלברט הול, לראות הופעה של אריק קלפטון ושל סטיבי ווינווד. פרס היה שם, גם פוגל, אלי טביב מהפועל תל-אביב, עם שרשרת של טינאייג'רים מסביב לצוואר, ועוד אחרים שפספסתי כי היה לי נורא קר והייתי חייבת להיכנס לאולם.

בשבת הואלתי להודיע שאני מוכנה לכבד את וומבלי בנוכחותי עבור מקסימום אלף פאונד. הספסר שלנו נקרע מצחוק. יש לך 5% צ'אנס; אם יהיה משהו, אתקשר. חיכיתי בסבלנות. בן הזוג היה מתוח. הוא אמר שזה בגללי, ואני ידעתי שזה בגלל מנצ'סטר, אז שתקתי. "קחי כבר את הכרטיס", הוא נבח עליי. הבלגתי ואמרתי לעצמי שוב שזה לא הוא, זה הג'יני של הכדורגל השתלט עליו. ב-3 קיבלנו את האו-קיי. לא היה אכפת לי לשבת לבד. אם יש מקום להיות אישה, זה באירועים כאלה. גם גדול החוליגנים נותן לך כבוד, ואין תור בשירותי הנשים, שזה פלא בפני עצמו.

התמקמתי לי ליד השכנים מיפן וממקסיקו. המנון ליגת האלופות, שמתבסס על יצירה של הנדל, "צדוק הכהן", מילא את האוויר. התרגשתי. מסי היה גדול. מנצ'סטר לא עלו במחצית השנייה מחדר ההלבשה. הגולים הטריפו. הקהל יצא מדעתו בצורות משונות בטקס חלוקת הגביע, למילותיו של ההמנון שהתנגן בעוצמה גדולה ברקע. כשהגעתי הביתה בדקתי את המילים שלו, שנכתבו ב-3 שפות שונות, והולמות היטב את רמתו של הקהל: "אלה הקבוצות הכי טובות / אלה הן באמת הקבוצות הכי טובות / האירוע המרכזי". פזמון: "האשפים / הטובים ביותר / הקבוצות הגדולות / האלופים".