העליון: רשות המסים זכאית לעשרות מיליוני שקלים מקלאבמרקט

הרשות זכאית לחלק היחסי מהחזר מס התשומות שניכתה החברה ביתר בגין חובות אבודים‏

6 שנים לאחר קריסת קלאבמרקט, בית המשפט העליון מכריע כיצד תחולק קופת הנושים של הרשת, וקובע כי רשות המסים זכאית לעשרות מיליוני שקלים מקופת הפירוק של החברה שקרסה ב-2005.

זאת, לאחר שקיבל את ערעורה של רשות המסים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בסוגיית דרישת מע"מ את החזר מס התשומות שניכתה חברת קלאבמרקט ביתר בגין חובות אבודים.

‏בפסק דינם של השופטים, אילה פרוקצ'יה, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, נקבע כי "לרשות המסים עומדת זכות תביעה כלפי קלאבמרקט להשבה של חלק יחסי מניכוי מס התשומות שהחברה קיבלה, בשים לב לתמורה החלקית שקלאבמרקט שילמה בסופו של יום בגין העסקאות עם הספקים במסגרת הסדר הנושים".

‏בכך הפך בית המשפט העליון את פסק דינה של סגנית המחוזי בתל-אביב, ורדה אלשיך, במסגרתו קבעה כי לרשות המסים לא עומדת תביעת חוב כלפי החברה להחזר יחסי של מס התשומות שניכתה החברה בשעתו.

‎‎התהפכה החלטת המחוזי

‏מדובר במחלוקת מורכבת אשר התעוררה בין רשות המסים, באמצעות היחידה לפירוקים כינוסים וגבייה קשה במע"מ, לבין נאמני קלאבמרקט, במסגרת ניהול תיק הקפאת ההליכים של החברה על רקע החזרי מס תשומות של החברה בגין חובות אבודים.

טרם קריסת חברת קלאבמרקט שילמו ספקים ונותני שירותים של החברה לרשות המסים מע"מ בגין עסקאות שערכו עם החברה, ואילו החברה ניכתה מס תשומות בגין עסקאות אלה, אך בטרם העבירה תמורה לספקים נכנסה החברה להקפאת הליכים.

‏מאחר שבמסגרת הסדר הנושים החברה התחייבה להחזיר לספקים ונותני שירותים חלק מהתמורה בגין העסקאות שביצעה עמם, רשאים הספקים לפנות בדרישה להחזר המע"מ בגין אותו חלק מהתמורה, שנחשב כחוב אבוד. בשל כך דרשה רשות המסים את ההחזר היחסי של מס התשומות שניכתה חברת קלאבמרקט בגין אותו חלק מהתמורה שלא שולם על-ידה לספקים בגין העסקאות שביצעו עמה (החוב האבוד).

‏נאמני קלאבמרקט דחו את דרישת רשות המסים וטענו כי היא אינה זכאית להחזר היחסי של ניכוי מס התשומות במסגרת הסדר הנושים. לטענת הנאמנים, משמעות דרישת מע"מ היתה תוספת של כ-50 מיליון שקל למסת החובות של הנושים הבלתי מובטחים של הרשת.

‏בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת הנאמנים, ולאורך החלטתה מתחה אלשיך ביקורת על עמדת רשויות המס, שניסו "לאחוז את המקל בשני קצותיו". ‏

בית המשפט העליון דחה גישה זו וקבע כי החוב שבמחלוקת מהווה חוב עבר הנובע באופן מהותי מפעילותה העסקית של החברה ומקריסתה, וצריך להיות מוסדר במסגרת הסדר הנושים של החברה כחוב בדין רגיל (נשייה לא מובטחת). ‏‎‎‏