הניתוק של עפרה שטראוס

"מי שבאמת רוצה להגביל ולו במקצת את הצטברות העושר בידי מעטים בצמרת, אל לו להציע עוד רגולציה ועוד רגולציה. יש דרך הרבה יותר צודקת להשיג את היעד: מס על עיזבונות. מס של 25% עד 30% על נכסי עיזבון מעבר לרף מסוים, למשל 5 או 10 מיליון שקל. על אצבעות יד אחת אפשר לספור את המדינות שאין בהן שום מס עיזבון. ישראל היא אחת מהן.

"אז הצאצאים יקבלו בירושה 20% או 30% פחות, אז מה? זה רק יעזור להם בחיים, ימנע היווצרות שושלות ומיחזור אליטות. מס עיזבון יעורר תרומות בהיקפים גדולים: במקום לתת לאוצר, העשירים יעדיפו לתרום למטרות חברתיות, תרבותיות והשכלתיות. הודות למס העיזבון אפשר יהיה להקל מקצת מנטל מס הכנסה על מעמד הביניים העובד והיוצר. להקל על מגזרים יצרניים"

("ידיעות אחרונות", אפריל 2011)

1. מיהו התומך הנלהב במסי ירושה שצוטט בפתיח? לבטח לא אחד מהאנשים החזקים והעשירים במשק. האם זה אחד מחברי הכנסת הפופוליסטים שמעוניינים להדביק לעצמם תדמית חברתית והרואית אל מול העשירים או אולי מומחה מס שמכיר לעומק את העיוות של חוקי המס בישראל בהשוואה לאירופה וארה"ב? תתפלאו, לא חבר כנסת ולא מומחה מס.

הציטוט הוא של לא אחר מאשר חיים כצמן, יו"ר חברת הנדל"ן גזית גלוב, שהפרוטה מצויה בכיסו ולכאורה מי שיש לו אינטרס ברור להיאבק בכל הצעה למסי ירושה בישראל.

כצמן התלונן באותו ראיון על מה שהוא מכנה "ההתייחסות השלילית והמבזה לאנשי עסקים בישראל". הוא אומר שהצלחתם הופכת אותם אוטומטית לחשודים, לעבריינים, לאויבי העם, שהם הפכו למיעוט נרדף. בשבועיים האחרונים, בעקבות סערת הקוטג', האבחנה של כצמן ראויה לבחינה. נדמה לנו שמשולש היחסים בין העשירים, הממשלה והציבור הגיע לקו פרשת המים.

שנאת עשירים איננה חדשה ואיננה אופיינית רק לישראל. הציבור אינו מאוהב בבעלי ההון ומתקשה לפרגן להם. לממשלה חדלת האישים של ישראל נוח להסיט את האש לעבר העשירים והחזקים, אף שהיא יצרה את הגולם הזה במו ידיה - ברפיסותה, בהעדפות מיסוי של בעלי ההון, בדיכוי זכויות עובדים ובכישלון מוחץ בשמירה על האינטרסים של הצרכנים ושל החלשים.

במקום לבצע רפורמות אמיתיות שישרתו את הצרכנים בחינוך, בדיור, ברווחה - הממשלה ביצעה רפורמות ששירתו אג'נדות דמיוניות (ועדת בכר ועתה גם "הריכוזיות המשקית", שהשרלנטים והמבלפים מבלבלים אותה במזיד עם "ריכוזיות ענפית", שלממשלה יש יכולת מלאה להתמודד איתה) והפרטות מיותרות, שגרמו הרבה יותר נזק לצרכנים מאשר תועלת.

המוטו היה, כפי שהודה השבוע החשכ"ל לשעבר שוקי אורן, "לתקוע טייקון" ולא להימדד במדדי הצלחה אמיתיים באמת המשרתים את האיש הקטן. המוטו היה גם להפריט מכל הבא ליד, בשם ההתמקצעות, ההתייעלות, העלייה בפריון, שיפור התהליכים והכנסת טכנולוגיות חדשות, בלי להביא בחשבון שהפרטות ממונפות מובילות לצמצום בכוח אדם, עליות מחירים וירידה בהשקעות.

תנובה, שטראוס והקוטג' הם מקרה קלאסי שבו הממשלה נמנמה בשעה שיצרני המזון התקשו לעמוד בפיתוי. מצד אחד, העלאת מחיר מדורגת, כביכול לא משמעותית, שלא השפיעה באמת על הביקוש וחלק גדול מהציבור לא היה מודע לה כלל. מצד אחר, יצרני מזון שראו לנגד עיניהם ביקוש קשיח למותגים חזקים שאפשר להעלותם בכל פעם ב-20-30 אגורות בלי שהצרכן ירגיש ובלי שזה ישפיע על הביקוש.

המספרים בטבלאות האקסל עצומים: 600 מיליון גביעי קוטג' נמכרים בשנה. העלאת מחיר של 20 אגורות לגביע, פירושה תוספת של 120 מיליון שקל להכנסות החברות, שחלק לא קטן ממנה מתגלגל לשורת הרווחיות. איפה היו נתניהו, שטייניץ, שמחון ונוקד כאשר הייתה העלאה ועוד העלאה ועוד העלאה? הם חרפו. חרופ אדיר.

2. לציבור נוח לשנוא עשירים בגלל העלאות המחיר הבלתי מרוסנות, בגלל פערי ההכנסות המתרחבים והולכים, בגלל היכולת של העשירים לתכנן, לתחמן להתחמק מתשלומי מס גבוהים, ולעתים גם בעקבות הסתה פרועה ופופוליסטית שמובילה, למשל, להתפרצויות שמחה בהלווייתו של סמי עופר.

כצמן מרגיש כמו מיעוט נרדף, אבל חלק מחבריו למילייה הרוויחו את ההרגשה הזאת ביושר. הקשבנו השבוע בקפידה לנאום ה"טעינו, אולי טעינו" של עפרה שטראוס והתקשינו להשתכנע שזה בא מעומק לבה ולא מעומק מוחם הפורה של יועצי התדמית שלה.

איננו יודעים מה בדיוק חלף במוחה של שטראוס כשהיא השתמשה שוב ושוב במושגים המביכים והמתנשאים "האנשים שם בחוץ", "הקולות מבחוץ" ו"הצעקות שם בחוץ". לעומת זאת, אנחנו יודעים בוודאות מה חלף באותו רגע במוחם של "האנשים שם בחוץ": האנשים "שם בפנים", במקרה הזה הנסיכה לבית שטראוס, האליטיסטית, המורמת מעם, הואילה לפתוח צוהר לעולם "שם בחוץ" ונדהמה לגלות שהחייזרים, הפרולטריון והאנשים הבלתי נראים "שם בחוץ", שרגילים לשתוק ומן הסתם גם צריכים לשתוק - הרימו קול צעקה בעקבות תחקירי "גלובס" על מחירי המזון המנופחים.

לשטראוס לקח כמה ימים להתאושש מההלם ולהבין מה קורה "שם בחוץ", ובכך חשפה את עומק הניתוק בין ה"בפנים" ל"בחוץ".

איננו יודעים גם מה חלף במוחו של יצחק תשובה, שהחליט לארגן את חתונת ה"שופוני יא נאס" של בנו ביער בן שמן. לעומת זאת, אנחנו יודעים מה חלף במוחם של האנשים שנחשפו לאירוע הזה: הגביר מהעיירה החליט לסגור שטח ציבורי ענק בתמורה לתרומה צנועה והקים עליו מפגן ראווה מיותר, עתיר בכסף ומנקר עיניים, מפגן שעורר אי-נוחות ומבוכה, אפילו אצל חלק מהנוכחים בו - שועי המשק והפוליטיקה שבאו לכבד את הגביר ביום שמחתו.

בתוך עמכם אתם חיים, שטראוס ותשובה. תשובה אף צמח מתוך עמו. חוסר הרגישות, חוסר המידתיות וההתייחסות המזלזלת ל"אנשים שם בחוץ" רק מגבירים את האיבה, הטינה והבוז לבעלי ההון.

3. התמיכה הנדירה של כצמן במסי ירושה יכולה אולי להביא לפתרון חלקי של מערכת היחסים הטעונה בין הציבור לעשיריו. ייתכן שמסי ירושה הם חלק מכמה עקרונות והצעות שכצמן וחבריו צריכים לאמץ בבואם לממשלה. אנחנו מרשים לעצמנו לנסח כמה מהעקרונות הללו.

■ תמכו במסי ירושה ללא תנאי. הם נהוגים בכל מדינה נאורה (ראו טבלה למטה). השתיקו את יועצי ומתכנני המס שלכם ואת עורכי הדין שלכם - יש להם אינטרס אישי גדול בטרפוד כל כוונה להטיל מס ירושה. כפי שאמר וורן באפט לא פעם, הרעיון להעביר עושר מדור לדור כדי שמאות מצאצאיכם יוכלו לשלוט במשאבים של אנשים אחרים רק מפני שיצאו מהרחם הנכון, מנוגד בעליל לעקרונות החברה המריטוקרטית.

■ קראו לנתניהו ולשטייניץ להפסיק מיד את הורדת המסים התאגידיים ולגבש רפורמת מסים עם חלוקה הרבה יותר מאוזנת בין מסים ישירים למסים עקיפים, בין מיסוי על ההון ולמיסוי על העבודה - רפורמה שתפחית בצורה דרמטית את מסי הדלק, מסי הקנייה והמע"מ על מוצרי צריכה בסיסיים (למשל, מוצרי חלב) ותמצא מקורות חדשים אצל... העשירים והתאגידים (בין היתר, מס ירושה).

■ בדקו אצל רואי החשבון שלכם כמה מס באמת אתם משלמים בתאגידים שבבעלותכם ובשומות הפרטיות שלכם. אתם יודעים בוודאי את האמת העגומה: גדודי מתכנני ומתחמני המס שלכם הולכים על חבל דק מאוד כדי לחסוך עבורכם תשלומי מס בסדרי גודל עצומים. הם מסתייעים בפקודת מס גמישה מדי וברשות מסים סלחנית מדי. זה כולל, אגב, גם יזמי היי-טק לא מעטים שכביכול נהנים מאהדת הציבור. הציבור רק לא יודע שמייסדי אמדוקס, למשל, הסתייעו בתכנון מס אגרסיבי מאוד ובמקלטי מס בחו"ל כדי לחסוך לעצמם תשלום מס של מאות מיליוני דולרים לפחות.

■ הפסיקו להתנהג כקיסרים בחצר ביזנטית, המפרנסת חבורה הגונה של יועצי תדמית, מומחים לניהול משברים, לוחשים על האוזניים וקוראים בקפה שכל מטרתה הוא לצחצח את המוניטין וללטף את האגו שלכם. מיליון או שניים יותר כבר לא עושים לכם את זה, ולכן התשוקה למעמד, לכבוד ולהשפעה משבשת לעתים את שיקול הדעת ומטשטשת את הגבולות. אנשים שמדקלמים מנטרות של יחצ"נים ופרסומאים כדי לנסות להתחבב על הציבור רק מרמים את עצמם, וגרוע מכול, מרמים את הציבור שעליו הם כה נואשים להתחבב.

■ וחשוב מכול: אמצו אסטרטגיה ידידותית יותר לעובדים וללקוחות בתאגידים שלכם. הלקח הכי חשוב שאתם יכולים ללמוד מהמקרה של תנובה והקוטג' הוא שהתמקדות בצורה כה חד-ממדית ברווח, ביצירת ערך לבעלי המניות ובדיבידנדים גבוהים ככל האפשר, עלולה לחזור אליכם כבומרנג, כי עידן החמדנות בשם הגביע הקדוש של יצירת ערך פשטה את הרגל.

זה צריך להיות גם התפקיד שלנו, כתקשורת, לא למדוד מנהלים ובעלי הון רק ביכולתם לייצר ערך ולהקפיץ את ערך המניה, אלא גם לאזן בין האינטרסים של בעלי המניות, הלקוחות והעובדים. אנחנו יודעים שקל לכתוב את זה, אבל קשה מאוד לאזן בין שלושת המרכיבים הללו באופן אופטימלי.

עם זאת, מתן שירות מצוין לצרכנים, התייחסות הוגנת לעובדים והשאת רווח לבעלי המניות יכולים וצריכים לדור בכפיפה אחת. שום חברה בריאה, לא יכולה לתפקד לאורך זמן בלי צרכנים ועובדים מרוצים. במשפט אחד קצר: למדו לאכול מהעוגה ולהשאיר גם לאחרים.

 מס ירושה

eli@globes.co.il