לאן נעלמו כל בתי ההשקעות?

למרות הטרחה והבלבול, העובדה שיש תחרות משפרת את השירות שאנחנו מקבלים

רגולציה. מערכת איזונים עדינה המאזנת בין צרכי ההווה לצרכי העתיד, בין הצורך לשמור על האזרח הקטן לבין הצורך לאפשר למשק לצמוח בצורה היעילה ביותר, בין צרכים של הרוב לצרכים של מגזרים שונים באוכלוסיה, בין לחצים פוליטיים לבין יושר מקצועי.

בטווח הארוך - צריך תחרותיות

רובנו נסכים שבטווח הארוך חשוב מאוד שתהיה תחרות משוכללת בשוק הפנסיוני עם כמה שפחות מחסומי כניסה לשחקנים חדשים, ועם יכולת האזרח הפשוט לבחור בנותן השירותים המועדף עליו.

רובנו נסכים שכאשר מדובר בחסכונות שלנו, אנחנו רוצים פיקוח הדוק תוך שמירה ומניעה של יכולת נותני השירותים לסכן את חסכונותינו אם במזיד ואם בטעות.

רובנו נסכים שאנחנו רוצים רמת מעורבות יחסית נמוכה בחיסכון הפנסיוני שלנו - לדעת שלמדנו את האפשרויות ובחרנו במוצר הטוב ביותר שילווה אותנו במשך שנים רבות. אנחנו בוודאי לא רוצים לחשוב מחדש על הפנסיה כל שני וחמישי.

אנחנו מעדיפים מוצרים פשוטים שיאפשרו לנו לדעת בדיוק מה אנחנו רוכשים, אנחנו רוצים את האפשרות להתלבט בין מוצרים דומים, ולא להתמודד עם הסתירות הפנימיות שעודף הרצונות הזה יוצר.

הבעיה האמיתית

כיום המטריצה מורכבת. ברובד הבסיסי יש שלוש קטגוריות של מוצרים: ביטוח מנהלים, קרן פנסיה וקופת גמל. בתוך כל אחת מהקטגוריות יש מספר סוגי מוצרים, שיטות תמחור ויצרנים.

ברור שבלי יועץ מומחה הסיכוי שלנו לבחור נכון הוא בעייתי. אך גם כאן אנחנו בבעיה - באיזה יועץ לבחור? האפשרויות רבות: סוכן הביטוח, יועץ פנסיוני, מנהל ההסדרים הנמצא בקשר עם מקום העבודה, משווק פנסיוני, היועץ בבנק, טבלאות הדרוג של האוצר. כל מומחה ייתן כנראה עצה אחרת ואנחנו רק נרגיש יותר אבודים.

הבעיה האמיתית היא שהמורכבות גורמת לנו להימנע ולדחות את ההחלטה החשובה על הפנסיה ליום אחר. התוצאה היא שלמחצית מהנשים אין פנסיה, 90% מהציבור חוסכים במסלול ההשקעות הכללי, ורבים נמצאים בתוכנית שלאו דווקא מתאימה לצרכיהם.

בסופו של דבר, רוב האנשים לא חוסכים מספיק. במידה מסוימת, כתוצאה מ"ייבוש" השימוש בקופות גמל כמכשיר חיסכון ארוך טווח, תוך ניסיון לפשט את המערכת ולאחד מוצרים.

מרגישים אבודים?

כשאנו מרגישים אבודים יש לנו אופציה אחת: מכסח השדים המודרני המוכר גם בשמו הרגולטור. לרגולטור שלל כוונות טובות אבל כמות התקלות בהחלט יכולה להוות בסיס לקומדיה טובה.

לדוגמא, בתגובה לצעקה הציבורית שליוותה את המשבר של 2008 יצא האוצר בקריאה לציבור לעבור למסלולים הסולידיים (סתיו 2008). התוצאה לא איחרה לבוא: קיבוע ההפסד אצל חוסכים שנענו לקריאה. האוצר נבהל מגל החוסכים שעבר מקופה לקופה בגלל התשואות החודשיות, הפרסומות והכותרות, לכן שינה את התקנות כך שמעבר של קופה אינו מידי כי אם מחייב תקופת צינון של 20 יום. מהלך זה הוליד מחלקות שימור בחברות הגמל הגדולות (האמת שאולי זו הייתה פעילות מנע מצד האוצר שחשש מגידול באבטלה באותה תקופה). בגלל שגם ככה אף אחד לא באמת רוצה להתעסק עם קופת הגמל שלו, להכריח אנשים להתעסק עם הנושא 20 ימים זה בפועל כמעט כמו לא אפשר העברה חופשית.

על אף שהעברה היא נכונה, צודקת ומעודדת את החוסך לחשוב רחוק, גם התקנה שמחייבת דיווח על תשואה שנתית ולא חודשית לא ממש השיגה את מטרתה. הקופות מדווחות את התשואה השנתית והעיתונים עושים את החישוב הפשוט המאפשר להם להציג לציבור עדיין את התשואה החודשית.

אין פתרון אחד מושלם

בשורה התחתונה לפעמים צריך להשלים עם כך שאין פתרון אחד פשוט, אין מודל אולטימטיבי שניתן לייבא מהעולם. מאחר ולתושבים שונים צרכים שונים הן בהיבט של סיכון, הן בהיבט של תמריצי חיסכון (קרי מיסוי) והן בהיבט של מוצרים נילווים ומשלימים, לא ניתן לייצר מערכת פשוטה שתיתן מענה טוב לכולם.

חשוב לשמור לפחות על שתי קטגוריות בסיסיות: מוצרים טהורים שנותנים רק חיסכון לפנסיה בלי תוספות וקישוטים ומוצרים מורכבים המאפשרים ללקוחות שונים לקבל סל מוצרי ביטוח משלימים לפנסיה, בעלות מופחתת.

בכל אחת משתי הקטגוריות הללו חייבים לשמור על מגוון מסלולים רחב שמתאים לגילאים שונים ולרקע פיננסי שונה - החל ממסלולים מנייתיים הממקסמים את התשואה לטווח ארוך וכלה במסלולים סולידיים מושתתי אג"ח מדינה המבטיחים בסיס פנסיוני איתן. בין הצורך לפשטות לצורך בפתרון הולם למגוון רחב של צרכים, כנראה שבסופו של דבר כולנו מעדיפים שתהיה לנו האופציה למצוא פתרון הולם בשבילנו.

האם הייתם מעדיפים שבספר השירותים של קופת חולים יהיה אורתופד אחד שרק אליו אתם יכולים ללכת או שאתם שמחים שיש מגוון רחב של רופאים גם אם המשמעות היא שזה גורם לנו לבקר שלושה רופאים במקום אחד ולקבל שלוש חוות דעת סותרות? העובדה שכל אחד מהרופאים יודע שיש לנו ברירה, שכנראה שנקבל חוות דעת נוספת, שהמוניטין שלו והמרפאה הפרטית שלו תלויים בהמלצות גורמת לכך שהוא חוזר הביתה מיום עבודה מעייף וקורא מאמרים, הולך לכנסים, מקשיב לתועמלנים וההסתברות שהוא ייתן לחוליו שירות טוב יותר עולה.

אותו הרציונל תופס לגבי שוק המוצרים הפנסיוניים. על אף הטרחה והבלבול שבצורך ללמוד ולהבין את הנושא, העובדה שיש תחרות משפרת את השירות שכולנו מקבלים.

ומתי המחיר יורד בצורה היעילה ביותר? כשהרגולטור מכריז על מונופול ושומר את המחירים בפיקוח או כשישנם מתחרים רבים בשוק? ברור שהתרומה ליעילות ולמחיר רבה יותר כשישנם מתחרים רבים בשוק. ברור שכמו בקוטג' השילוב הגרוע ביותר הוא שמירה על מחירים בפיקוח לאורך שנים ואז הסרת הפיקוח כשבשוק קיימים שחקנים מעטים בלבד.

מאוד מפתה לחשוב שהפתרון הקל הוא גם הנכון - הרגולציה תתערב, תקבע את דמי הניהול המקסימליים ובא לציון גואל - גם אם אני לא אבחר את המוצר האופטימאלי עבורי לפחות יהיה נדמה לי שאני משלם עליו מחיר הוגן. התוצאה של מהלך שכזה היא שרק הגדולים שורדים.

מי שרוצה לגוון, מי שרוצה להעסיק את מנהלי ההשקעות הטובים ביותר, את האנליסטים המקצועיים ביותר, את תוכנות המחשב החדישות ביותר ולגבות בגין השירות הטוב יותר מחיר גבוה יותר לא ישרוד בשוק. ירידת מחירים כתוצאה מתחרות בעקבות שטף הרפורמות שעברנו, דורשת זמן: זמן לשוק להתפתח, זמן לנישות להתהוות וזמן לתחרות להתארגן.

אם אין לנו סבלנות לכוחות השוק להתהוות ונדרוש מהרגולציה להעביר את המוצרים לפיקוח התוצאה תהיה המשך תהליך הקונסולידציה והקטנת מספר המתחרים. בהתחלה עדיין תהיה מראית עין של תחרות אבל ככל שהרגולציה תתהדק, ככל שמספר האפשרויות יקטן, כך נאלץ כולנו להסתפק בפחות. שירות טוב פחות, מוצרים טובים פחות, התאמה אישית טובה פחות ובסוף כשהפיקוח יוסר גם נזכה במחיר מופקע.

בפועל המצב הזה נמצא בהתהוות. בעקבות כל הרפורמות עבר ניהול הכסף הפנסיוני של הציבור ל-5 חברות הביטוח הגדולות שהולכות ומתחזקות. בתי ההשקעות הקטנים והבינוניים יוצאים מהתמונה ואיתם טובת הלקוחות והאפשרות לתחרות בטווח הארוך.

הכותבת עובדת בבית ההשקעות IBI, המייצר, מפעיל ומשווק קופות גמל וקרנות השתלמות.