1. איזו מין כותרת מצחיקה זו? אין צורך לקרוא עכשיו עוד 1,000 מילה בשביל להגיע למסקנה הברורה מאליה: אם אתם לקוחות פרטיים - לא תשלמו בחיים דמי ניהול של 0.0018% על הפנסיה שלכם, בדומה לדמי הניהול האפסיים שישלמו אנשי הקבע של צה"ל בהתאם למכרז הפנסיוני שבו זכתה חברת הראל.
לא יעזור לכם שום דבר: אתם יכולים להתקשר למוקדי השירות של הראל, לצרוח על המסכנים שחוצצים ביניכם לאנשים שמחליטים שם למעלה, לאיים במעבר לחברה אחרת, לאיים בהפיכת שולחן או בשבירת שולחן אם לא תקבלו מה שאנשי הקבע קיבלו - לא יעזור לכם. לא תקבלו אפילו 0.1%, 0.2% או 0.4% כמו עובדי גוף גדול במשק.
למה? כי זו השיטה: הפראיירים הקטנים והחלשים מממנים את החזקים והמאוגדים. אל תטעו: גם אנשי הקבע יהפכו בבוא העת לפראיירים המתחלפים: כשהם יעזבו את צה"ל, יעזבו איתם גם דמי הניהול האפסיים - ההסכם הפנסיוני הנדיב שנחתם עם צה"ל לא יתפוס באזרחות והראל תקפיץ חיש מהר את דמי הניהול לרמה של הפראיירים הקטנים.
קוראים רבים הפנו אותנו לעיוות הגדול ולאפליה הגדולה שבין דמי הניהול שקיבלו אנשי הקבע לדמי הניהול שהם משלמים. הם צודקים: ההנחה שמקבלים קולקטיבים וקבוצות גדולות של עובדים אמנם אופיינית, טבעית ומוצדקת בכל תחום - מרשתות השיווק, דרך שוק הרכב ועד לסלולר - אלא שהעניין פה הוא לא ההנחות לגדולים, למאורגנים ולחזקים, אלא הפער העצום בין מה שהם משלמים לבין מה שהחלשים משלמים.
בתחום החיסכון ארוך הטווח הפער הזה מוגזם, אינו מידתי ומחסל חלק גדול מאוד מהחסכונות של החלשים. אין שום סיבה הגיונית והוגנת שלקוח לא מאוגד ישלם עד פי 1,000 מדמי הניהול של אנשי הקבע.
2. דמי ניהול הם לא קוטג', חיתולים או תחליף חלב לתינוקות. המחיר שלהם לא קופץ לכם לעיניים, קשה להשוות אותו כמו שמשווים את מחיר החיתולים בין שופרסל, מגה או סופרפארם. וגרוע מכל: הוא לא מוגש לכם לתשלום בנפרד כמו חשבון מים או חשמל, אלא יורד אוטומטית מהחיסכון ונבלע בים המספרים שמגישים לכם בדוחות השנתיים של קופת הגמל, קרן הפנסיה או קרן ההשתלמות.
דמי ניהול הם הרוצח השקט והאכזר של החסכונות שלכם, שנה-שנה, עשרות שנים במצטבר, שנערמים לסכומים עצומים של עשרות ומאות אלפי שקלים, בלי שתרגישו, בלי שתבינו, בלי שתוכלו להתקומם.
כדי להבין איך הגענו למצב שבו לקוח פרטי משלם פי 1,000 יותר דמי ניהול מאיש הקבע של צה"ל, איך הפך שוק ההון למנגנון מתוחכם שעושק את הציבור, איך למוסדיים אין ממש אינטרס להגן על כספם של אחרים, למה הם מתייחסים באדישות ובנינוחות להשתמטות של אילן בן-דב מחובותיו, איך עם השנים קיבלנו שירותים פחות טובים אבל הרבה יותר יקרים - החלטנו להציץ מבעד למסך הערפל שמנסים האינטרסנטים לפזר בשבועות האחרונים במטרה ברורה להמשיך ולשטות בפראיירים.
■ הפרטת קרנות הפנסיה: שלוש הקרנות ההסתדרותיות החדשות - מבטחים החדשה, מקפת החדשה ומיטבית - חלשו ביחד על 75% מהשוק. האוצר הלאים את הקרנות הוותיקות וב-2004 מכר את הקרנות החדשות לחברות הביטוח: מנורה רכשה את מבטחים, מגדל את מקפת, כלל ביטוח את מיטבית. התוצאה היום: שלוש חברות הביטוח הגדולות שולטות ב-81% משוק הפנסיה ויחד עם הראל הן שולטות ב-92% מהשוק. הרצון של הראל לחזק את הזרוע הפנסיונית שלה בכל מחיר הוביל לדמי הניהול המגוחכים לאנשי הקבע.
■ הפרטת הבנקים: לאורך העשור האחרון אפשרה המדינה לערבב בין עסקים ריאליים ופיננסיים - היא אפשרה לאנשי עסקים שמחזיקים חברות ריאליות לרכוש גם תאגידים פיננסיים ענקיים. זה עבד גם בכיוון ההפוך: המדינה אמנם הגבילה את ההשקעות של הבנקים בתאגידים ריאליים אך אפשרה להם לרכוש נתח הגון (עד 20%) בחברות ריאליות.
כך נוצרה פקעת עצומה של אינטרסים שבאה על חשבון כספם של אחרים. אריסון שולטת בבנק הפועלים וגם בשיכון ובינוי; צדיק בינו שולט בבינלאומי וגם בקונצרן האנרגיה פז; משפחות עופר וורטהיים שולטות בבנק מזרחי-טפחות ובמקביל גם בחברה לישראל (כיל, בזן ועוד), במליסרון ובחברה המרכזית למשקאות (קוקה-קוקה, טרה ועוד); משפחת ברונפמן שולטת בדיסקונט ובמקביל גם באיקאה ושותפות בשופרסל; נוחי דנקנר שולט בכלל ביטוח ובמקביל באי.די.בי; יצחק תשובה שולט בהפניקס ואקסלנס ובמקביל גם בקבוצת דלק. ומהצד השני: לבנק לאומי יש אחזקות ואינטרסים חזקים מאוד בחברה לישראל, פרטנר, סופרפארם ושאיפה להשתלב בתנובה.
מה יוצא מכל זה? שקשוקה של אינטרסים שבאים על חשבון הפראיירים - לכן אין מה להתפלא שאף גוף מוסדי לא עומד על רגליו האחוריות ומנסה להתעמת עם בן-דב בניסיונותיו להשתמט מחובות של מאות מיליונים. אפשר לנחש שאחד מהגופים המוסדיים מנהל את החיסכון ארוך הטווח של עובדי פרטנר (בשליטת בן-דב), השני מנהל את הנוסטרו של פרטנר והשלישי את כספיו האישיים של בן-דב. למה שייצאו נגדו? הם צריכים לשמור ולגרוף את השמנת, על חשבון הפראיירים.
■ הפרטת הקופות והקרנות מהבנקים (ועדת בכר): המדינה החליטה שדי לה בשליטה העצומה של הבנקים בקופות והקרנות ואילצה אותם למכור אותן לכל המרבה במחיר: ומה יצא? חברות הביטוח עמדו בתור ורכשו, כל אחת, עוד ועוד חלקים בכספם של אחרים, כדי לשמור על המאזן ביניהן. התוצאה המהירה הייתה שהן הגבירו את כוחן, הגדילו את הריכוזיות בשוק ההון והעלו בצורה חדה את דמי הניהול של הפראיירים כדי לשרת כמה שיותר מהר את ההשקעות העצומות. שוב הפראיירים הפסידו.
3. בכל שלב מהפרטות קרנות הפנסיה, מהפרטות הבנקים ומהפרטת הקופות והקרנות, הסבירה לנו הדיקטטורה הכלכלית של מדינת ישראל (משרד האוצר) שזה עוד שלב מבורך בקידומם של שוקי ההון והפיננסים בישראל. התעמולה המגויסת של הדיקטטורה שטפה לנו את המוח: הריכוזיות תפחת, התחרות תגבר, הצרכן ייהנה, השירותים יהיו הרבה יותר טובים ומגוונים, המחירים יהיו הרבה יותר נמוכים, לא צריך פיקוח, לא צריך התערבות ממשלתית, לא צריך שליטה ממשלתית בכספם של אחרים - השוק החופשי הוא התרופה הכי טובה של הצרכנים. אופס, זה לא קרה: מרפורמה לרפורמה, מצבו של הצרכן בשוק ההון הלך מדחי אל דחי.
הדיקטטורה, זו שיצרה את מגרש המשחקים המעוות שעושק את הפראיירים, צווחת עכשיו בקול גדול וצבוע: "ריכוזיות, ריכוזיות", "תחרות, תחרות", "צריך לפרק את חברות הביטוח".
זו דרכה של הדיקטטורה, דרכן של הזיקיות: היא משנה את דעתה לפי מצב הרוח, בתקווה שאפשר לשכתב בקלות את ההיסטוריה ולהמשיך לשטות בפראיירים. זה כל ה"יופי" בדיקטטורה: היא מתנהגת כמו שבט סגור שיודע את כל התשובות עוד בטרם נשאלו השאלות ומאפשרת למספר מצומצם של אנשים לקבוע גורלות של מיליונים. הדיקטטורה הכביכול נאורה של האוצר מהווה תמיד איום רב-עוצמה על הלך מחשבה עקבי ועל פסילת מחשבתם של אחרים (במקרה זה, גם עושק כספם).
4. מה הפתרון, שואלים הקוראים. די לנו עם הקיטורים, איך משלמים דמי ניהול סבירים? ברור שהפרדת נכסים ריאליים ופיננסיים מתבקשת וצודקת, אבל בואו לא נשלה את עצמנו: זה לא מה שיוריד בצורה דרסטית את דמי הניהול, בוודאי שלא בטווח הקצר; משקיעים זרים, משאת נפשה של הדיקטטורה (ופטורים ממס כמובן), לא עומדים בתור לרכוש פה נכסים פיננסיים ולהתמודד ראש בראש עם השליטים המקומיים.
הפתרון היותר פרקטי: פיקוח הדוק יותר על מחירים והתארגנות צרכנית וקולנית (בעידוד התקשורת), שתפעיל לחץ ולא תרפה מהחברות. זו שעת כושר, נוכח הרעד שעובר בתאגידים על כל ניסיון להעלות מחירים. הפתרון המיידי השני הוא שימוש בבתי משפט כדי להתמודד עם ההשלכות של הדיקטטורה. כמו, למשל, התביעה הייצוגית החשובה שהוגשה לאחרונה על אפליה בדמי הניהול בקופות הגמל ותביעות ייצוגיות עתידיות נגד רשלנותם של מוסדיים בטיפול, למשל, בחובות של בן-דב ואחרים.
פתרון שלישי הוא מגבלה על ההפרש בין דמי הניהול הגבוהים והנמוכים באותה קופה, האוצר בחן את ההצעה הזו אבל החליט לפסול אותה, כצפוי.
הדיקטטורה הוכיחה לנו שמעשיה הובילו לעושק צרכנים. הגיעה העת שבתי המשפט יתייצבו לצדם של הצרכנים בשוק ההון, תחום מורכב וסבוך, ישרתו סוף-סוף את הצרכן ויאותתו לריבון: די, כבר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
