מאחורי "חוק גרוניס"

מליאת הכנסת אישרה בשבוע שעבר בקריאה טרומית את הצעת החוק המתקרא חוק גרוניס, שאמור לבטל את תקופת המינימום בת 3 השנים לכהונתו של נשיא בית המשפט העליון.

בכך יאפשר החוק החדש לשופט העליון אשר גרוניס, שיהיו לו רק שנתיים ו-10 חודשים לפרישה בעת סיום כהונתה של הנשיאה הנוכחית דורית ביניש, לכהן כנשיא.

למה גדולה כל-כך חשיבות נשיאותו של גרוניס בעיני המחוקק הישראלי, עד שראוי לחוקק למענה חוק מיוחד?

נשיאות בית המשפט העליון, כמו תפקיד הנשיאות בכלל, הוא תפקיד שעיקרו מינהלי. לנשיא אין עדיפות על חבריו בעת כתיבת פסקי דין, ולדעתו השיפוטית אין משקל שונה מזה של שופט רגיל.

נשיאותו של גרוניס, ושל כל נשיא אחר, לא תשנה את תוצר הפסיקה היוצא מבית המשפט העליון. היותך נשיא ערכאה לא מבטיח שתשאיר חותם ניכר על הפסיקה; ומצד שני, אתה לא צריך להיות נשיא בית המשפט כדי לחולל מהפך פסיקתי, כפי שהוכיח השופט אהרן ברק, שהכריז בשעתו על מהפכה חוקתית בעת שהיה שופט מן המניין.

למה אם כן יוצא המחוקק הישראלי מגדרו כדי להבטיח שששופט מסוים, ודווקא הוא, יהיה נשיא בית המשפט העליון?

לא מדובר בשנאת נאור

לנשיא בית המשפט העליון יש מעמד טקסי סמלי מיוחד. הוא מייצג את הרשות השופטת כולה כלפי חוץ מול שר עוין, מול כנסת תוקפנית, מול ציבור, שלפי הסקרים האחרונים, חלק ניכר ממנו הולך ומאבד בה אמון.

הצעת החוק החדשה מכוונת בדיוק לשם: אל הנשיאות כמעמד ייצוגי, כסמל המערכת השיפוטית - הן בעיני הציבור והן מבפנים - בעיני הקהילה המשפטית עצמה.

מציעי "חוק גרוניס" מבקשים שהשופט העליון אשר גרוניס יהיה הסמל הזה. הוא ולא השופטת מרים נאור, שאמורה להתמנות לנשיאה על-פי החוק הקיים.

אגב, גם על-פי הצעות החוק החדשות תהיה השופטת נאור נשיאת בית המשפט העליון, אלא שיהיה עליה להמתין שנתיים ו-10 חודשים לפרישתו של גרוניס.

למה מעדיפים חברי הכנסת למנוע מנאור להתמנות עכשיו לנשיאה באופן המצדיק לדעתם התערבות חקיקתית?

ובכן, לא מדובר בשנאת נאור כי אם באהבת גרוניס. מגישי הצעת החוק רוצים את גרוניס מפני שהוא שמרן, אנטי-אקטיביסט ואינו מתיימר להתערב בפעולתה של הכנסת. על עמדותיו אלה והשקפת עולמו זו מבקשת עכשיו הכנסת להודות לו ולסדר לו כהונה של נשיא בית המשפט העליון.

יש בנימוק הזה - שנפרס בתקשורת בלא מבוכה - תערובת מקוממת במיוחד של בורות ובריונות. בורות, משום שלמרבה המבוכה הפרסונה השיפוטית של גרוניס אינה שונה בהרבה מזו של השופטת נאור.

נאור היא שופטת שמרנית לא פחות מגרוניס. עניינית, רצינית, נרתעת כמו מאש מפסילת חוקים. גרוניס ונאור שייכים בעצם לאותו מחנה בבית המשפט. חרוצים, עובדים קשה, מיומנים, זהירים. הוא יותר אפור ממנה, היא יותר סבלנית ממנו, אבל אין בהבדלים ביניהם - שום דבר שאמור לעניין את חברי הכנסת.

לצאת למהלך חקיקתי מול בית המשפט העליון כדי להחליף את נאור בגרוניס זה מופרך כמו לצאת לכיכרות כדי להחליף את ביבי בשרה. כל-כך מופרך שאין ספק שבעצם לא בזה מדובר. לא בנאור, לא בגרוניס, ולא במה שהם כותבים בפסקי הדין שלהם. זה לא עניין של אקטיביזם ולא של הפרדת רשויות - זה עניין של כוח, יותר נכון של בריונות.

בריונות כלפי השופט גרוניס, ששמו הטוב הוצמד שלא באשמתו להליך המבזה הזה, בריונות כלפי הקולגות שלו, שמסע ההפחדה הנוכחי נועד לפגוע באי-התלות שלהם, ביכולת שלהם להכריע לפי מצפונם.

פעולת תגמול חקיקתית

מה בעצם אומרת הכנסת כשהיא תופרת הצעת חוק מיוחדת, כדי לדאוג לכך ששופט מסוים ימונה לנשיא בית המשפט העליון בשל השקפתו השיפוטית?

היא אומרת שהחוק המדובר הוא פעולת תגמול חקיקתית על התערבותו של בית המשפט העליון בעבודת הרשות המחוקקת. אתם השופטים הרשיתם לעצמכם לפסול חוקים של הכנסת משום שהללו נוגדים כללי יסוד דמוקרטיים? אנחנו בתוקף כוחנו כמחוקק נשנה את הכללים כדי ללמד אתכם לקח שלא תוכלו לשכוח: ראו גם ראו מה טיבו של המחוקק ומה רב כוחו. ברצונו, הוא משנה את החוק הקיים ומעניק את הנשיאות לשופט אשר הוא חפץ ביקרו.

מעתה יידע אפוא כל שופט עליון עברי: יש מחוקקים בירושלים, ואם תתנהגו אליהם יפה - הם גם יידעו איך לפנק אתכם.