מריח כמו רוח נעורים

צעירי תיאטרון חיפה בעיבוד יצרי ואנרגטי לטראומת תש"ח של יורם קניוק

בשבוע שעבר התאספו ותיקי הפלמ"ח לציין 70 שנה להקמת הארגון, שחתום יותר מכל קבלן ביצוע אחר על הסטארט-אפ הזה שנקרא מדינת ישראל. "הם היו לדור האמיץ ביותר בהיסטוריה של עמנו, דור של אחוות לוחמים ושל טוהר הנשק", נאם הנשיא שמעון פרס, והרמטכ"ל בני גנץ סיכם: "צה"ל מצדיע לכם". היו שם חיים גורי, סטף ורטהיימר, מוזי ורטהיים, חיים חפר, רפי איתן, יצחק חופי ועוד רבים וגדולים אחרים, יפי הבלורית והתואר אחד אחד. מיתוסים בשר ודם.

יורם קניוק לא היה שם. יהיו נימוקיו הפרטיים אשר יהיו, אפשר להמר שמי שקרא את תש"ח לא היה מאוד מופתע מכך. קניוק אמנם הקדיש את תש"ח "באהבה עמוקה לכל אותם שהיו שם בגיהינום הטבח, וכן, גם הקימו מדינה". אבל בו בזמן הוא סדק ופירק בכתיבתו היצרית את מיתוס הפלמ"חניק, שרבב לא דבק בו. "יפי הבלורית והתואר אמנם היינו אבל חכמים לא", הוא כתב. "חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו 20.

חכמים מעדיפים מדינות קיימות על-פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערבים שרואות בהם זרים מזידים... הייתי נער בן שבע-עשרה וחצי, ילד טוב תל-אביב באמצע מרחץ דמים".

תש"ח היא עדות מסעירה מפי סופר גדול, כ-200 עמודים שמדלגים בין הווה הכרתי לעבר תת-הכרתי, ושנטרפים בשעות ספורות ומותירים צלקת. ועדיין, את עצם ההנעה לפעולת הקריאה אני חייב לאירוע יצרי ומסעיר אחר, ואני לא מתכוון לזכייתו של הספר בפרס ספיר האחרון. מדובר בעיבודה הבימתי של נויה לנצט לספר ובביצועה של החיפאית, קבוצת צעירי תיאטרון חיפה.

כבר במהלך הצפייה, ולבטח בעת הנסיעה הלילית בחזרה למרכז, לא היה לי ספק שהדבר השני שאעשה למחרת, לאחר שאתעורר, הוא לפקוד את אחת מחנויות ה"שלושה במחיר אחד" ולרכוש לי עותק. תחושה נהדרת לחוות ומחמאה גדולה לקבוצה החיפאית שהצליחה לעורר סקרנות.

הקהל מתבקש להרגיש

הסקרנות מתעוררת בעיקר משום שיותר מאשר מצטיין העיבוד הבימתי בלספר את סיפור תש"ח, הוא מצטיין בהגשת אווירתו. החלל הקלסטרופובי, הדילוגים התזזיתיים בין היום לאתמול, האנרגיות והתשוקה של שמונת השחקנים הצעירים; אפילו בוסריות המשחק לפרקים וצעקנות היתר, באה להם לעזר ומעניקה לחוויה הבימתית חספוס ואותנטיות.

בעוד הספר כתוב כעדות, בגופו הראשון של המספר-גיבור - קניוק, לנצט מפרקת אותו לגורמים ומעניקה לכל השחקנים את האפשרות לגלם חלקים ממנו, בתמונות שונות על רצף ההתרחשויות, וזאת לצד גילומם את דמויות נוספות. מחד, התוצאה לא תמיד מאוד קוהרנטית. מאידך, דווקא הרעש והתזזית הם שגורמים להרגיש. בין לחוש גאווה על אתוס הלחימה שגובש, כמו זה שמפקדים יילכו בראש הכוח לפני החיילים; בין לגעת באבסורד הווייתו של לוחם שנמצא בהרי ירושלים תחת אש צלפים בזמן שבתל-אביב מכריזים על מדינה ויוצאים לרקוד הורה בכיכרות; ובין לנסות ולעכל כיצד חש אותו ילד טוב תל-אביב, שמוצא עצמו בעל כורחו משכתב את דפי ההיסטוריה כשמצד אחד הפליטים הפלסטינים שמגורשים מביתם, ומצד שני, ניצולי השואה, שעבורם המלחמה כאן בארץ ישראל זה משחק ילדים לעומת התופת שהם חוו. קשה לדמיין בכלל.

"אני זקן, לא בריא, חושב על המדינה החדשה שהקים בן גוריון, היום בת 60, הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים, כסילים, שודדים, רעים, שכחו מאין באו", כתב קניוק וסיפק תזכורת נוקבת לתקומה. תזכורת שמקבלת חיים חדשים גם על הבמה.

"תש"ח", על-פי ספרו של יורם קניוק, עיבוד ובימוי: נויה לנצט, תיאטרון חיפה