עשירי ישראל רותחים ומפחדים: "הפכנו לשעירים לעזאזל"

קיץ 2011 ייזכר כאחת העונות הטובות ביותר למודעות החברתית בישראל, אבל הוא בהחלט לא עונה טובה לאנשי העסקים המכונים טייקונים. תשומת הלב הציבורית המחמיאה, הבולעת בשקיקה כל פרט על חתונותיהם הענקיות ביערות ובחוות, ועל ימי ההולדת המוטסים, התחלפה בכעס. במקום לראות בעיתונים את תמונותיהם באירועי תרומות, חלקם רואים צילומים לא מחמיאים שלהם בשדרות רוטשילד, כאחראים לרעה החולה. למשך כמה שעות אפילו ראו גיליוטינה בשדרה ואולי חלפה צמרמורת בעורפם. אם הם רוצים לתמוך במחאה - מיד יחטפו גל של הערות ציניות. אם יקראו לממשלה לנקוט צעד כלשהו, יעוטו עליהם ראש הממשלה ושר האוצר. יצאנו לבדוק מה חושבת צמרת המגזר העסקי על המחאה, על התנהלות הממשלה ועל הפתרונות המוצעים, וגם - לראות מה עובר בימים אלה על הטייקונים.

"הם כולם מבוהלים ורק רוצים להתחבא", אומר אדם העובד בשירות חלק מבכירי המשק ומכיר מקרוב את מה שעובר עליהם בימים אלה. "קורה כאן משהו מאוד מפחיד: יש גל שנאה פופוליסטי עצום, המלובה על-ידי הממשלה, והם מרגישים שהממשלה הפקירה אותם, מקריבה אותם לטובת מענה פופוליסטי למחאה. כאשר שטייניץ מכריז, 'לא ניתן לטייקונים לנהל את המדינה', ונתניהו מודיע שלא יחלץ טייקונים וסביבתו מדליפה שהוא 'הגיב בלעג' למכתב הטייקונים ושהוא 'נגד הטייקונים'; וכאשר ביבי, אביר הכלכלה החופשית, פתאום 'שונא טייקונים' כדי למצוא חן בעיני דפני ליף, זו בושה. וכשזו האווירה, אז הולכים להפגין מול הבית של נוחי דנקנר".

"יש שני סוגי טייקונים", אומרת דמות בולטת בעולם העסקים. "כאלה שאולי נחשבים טייקונים, אבל לוקחים אג"ח בלי כל כוונה להחזיר, ומולם טייקונים אמיתיים, שהמדינה יקרה להם והמחאה יקרה להם. הם אלה שבנו פה בתי חולים, מוסדות, מתנ"סים ומגרשי טניס. והיום הם מרגישים בלבם בגידה של תושבי ישראל וחוסר הכרת תודה. הם חושבים שהמחאה הזאת צודקת ושצריך ללכת לקראתה, אבל מרגיז אותם שהם יודעים כמה מסים הם משלמים כאן, וכמה הם תורמים, ובסוף מאשימים אותם".

"זה יכול להיגמר באסון", אומר הגורם העובד בשירותם. "אף אחד מהאנשים הללו לא מסתובב עם אנשי ביטחון, ולחלקם יש ילדים קטנים בבית. הרי מספיק שאיזה מפגין יתלהב ויזרוק אבן לחצר, ואז כולם יצקצקו בלשונם. קל מאוד ליצרים להתלהט שם, כי כשמפגינים מול הבית צריך לספק כותרות, התקשורת רעבה להן. ושיהיה ברור: המחאה היא אקט דמוקרטי חשוב, וכך גם ההפגנות".

הטייקונים מפחדים?

"הם מרגישים מאוימים פיזית. אני שומע מהם פחד על הילדים. הם מצמצמים את החשיפה של הילדים לחוץ. ילד בן שלוש-ארבע הרי מבין שאנשים ליד הבית מקללים את אבא. למה עפרה שטראוס בילתה שש שעות עם המפגינים שהקימו אוהל מול הבית שלה בצפון תל אביב? כי היא פחדה שאם לא תעשה זאת, הרוחות יתלהטו. אז היא דיברה ודיברה והקשיבה עד שהם קיפלו את האוהל ועזבו. הטייקונים מרגישים שהם צריכים להתחבא עד שזה יעבור. גם אלה שנשארו תחת הרדאר מפחדים ומורידים פרופיל, כמו ורטהיימר שהוא יותר עשיר מכולם אבל איננו משתמש בכספי ציבור ולא מייצר מוצרי צריכה, או כמו הריכטרים ממדינול. נהיה לא אופנתי להיות איש עסקים עשיר".

והמתוקשרים יותר?

"מה שקורה כלפי נוחי דנקנר, אילן בן-דב ויצחק תשובה זה אלימות בחסות הממשלה. הכותרות נהיו אלימות, הממשלה נהייתה אלימה. זה ששלי יחימוביץ' תוקפת את הטייקונים - זה תפקידה. אבל כששטייניץ וביבי והממשלה יוצאים כולם נגדם - זה גובל בהסתה. והסתה בחסות הממשלה היא דבר מפחיד. ראינו כבר מה קרה עם רבין".

למה הממשלה עושה זאת?

"הרגולטורים עושים את זה כדי להשכיח את הכישלון שלהם. האם הממשלה עשתה משהו כדי לפתור את מצוקת הקרקעות, או את בעיית מיעוט התחרות, או את הריכוזיות? האם עודד שריג (הממונה על שוק ההון באוצר, ש' ל') עשה משהו כדי שהמוסדיים ישמרו יותר טוב על הכסף של החוסכים וישקלו היטב את ההשקעות שלהם במסעות הרכש של הטייקונים? התשובה היא לא לכל השאלות הללו, אז מחפשים מישהו אחר להאשים כדי להסית את האש".

"עם כל הכבוד לשר האוצר", אומר איש העסקים הבולט, "לא הוא הקים בית חולים תת-קרקעי בצפון כדי שבמלחמה הבאה המנתחים לא יצטרכו לעמוד מתחת לטילים ולנתח, אלא נוחי דנקנר וסמי עופר הקימו. ביבי ושטייניץ ראו שזה קל להאשים את הטייקונים. אבל ביבי יחזור מהר מאוד להצדיע בהוקרה לאנשים האלה, כי זה הסיוט הכי גדול לראש ממשלה, שאנשי עסקים מפסיקים להשקיע בארץ ועוברים להשקיע רק בחו"ל. זו חוכמה קטנה מאוד להשתמש בפופוליזם. זה כמו שילד נופל ובוכה, אז ההורה מרביץ לשולחן כדי לנחם אותו. אבל לשולחן לא כואב ולאנשים כן כואב כשאומרים שזה בגללם".

מאיפה הנדוניה הזאת

אווירת הפחד מקבלת ביטוי בשיחות רבות של אוף-רקורד עם אנשי עסקים, שלא מעוניינים לדבר בשמם על מנת שלא להפוך למוקד הכותרות. "אנשי העסקים המובילים בישראל ירדו כולם למחתרת", מאשר גורם בכיר בקהילה העסקית. "בשיחות שאני שומע ומעורב בהן, הנושא מאוד מטריד מבחינתם בכמה מובנים. ראשית, מטרידה אותם השחיקה של מעמד הביניים - עמוד התווך של הציבור שהולך ונשחק תחת נטל המסים העקיפים, שגדלו מאוד בשנים האחרונות. כולם רואים את המצוקה ומזדהים עם הזעקה האותנטית הזאת. רואים בה משהו מאוד יפה, אלא מה, אותה צעקה אותנטית של יוקר המחיה שמה אותם במרכז. את עוברת בשדרות רוטשילד ורואה תמונות של אנשי העסקים כמו תמונות של מבוקשים, כל אחד עם פירוט נכסיו, בחזקת החשוד המיידי. על לא עוול בכפם."

אין להם חלק במציאות שנוצרה?

"אנשי עסקים לא מבינים איך הם קיבלו את הנדוניה הזאת. הרי אף אחד לא חושב שהם עשו את הונם בדרכים לא כשרות. ברמת ההכללה, הם תורמים ומניעים את הכלכלה, והלכו ושמו אותם על ספסל הנאשמים כמי שאחראים לקלקול בשיטה ולפערים. מה שאילץ אותם למלא פיהם מים, למרות שזה כואב להם, כי הם מזדהים עם המחאה".

אתה יכול לסמן נקודה שבה כל זה החל?

"כן. אותו מכתב שיצא מנגה קינן (יו"ר פורום מנהלי הכספים, ש' ל'), "מכתב הטייקונים". אני מכיר את ארבעת הראשיים - נוחי דנקנר, מוזי ורטהיים, יצחק תשובה ועידן עופר, ואף אחד מהם לא היה מעורב באותו מכתב. קינן הוציאה אותו בשם פורום ראשי המשק ובאבחה אחת הסיטה את האש אליהם ושמה אותם במרכז. זו הייתה נקודת השבר שבה כל החצים הופנו כלפי אנשי העסקים. אמרו איזו צביעות זאת, הם האחראים לפערים החברתיים והם מביעים הזדהות? יש המון אנשים שמוכנים להישבע, שגורמים בלשכת ראש הממשלה קפצו כמוצאי שלל רב על המכתב, שיצא ביום חמישי, וכבר ביום ראשון היה כינוס חירום של ועדת הריכוזיות, שחודשים קודם לכן לא התכנסה".

פרט לקינן, איש העסקים הבולט מכוון את האש לפתחן של שתי חברות הכנסת, שלי יחימוביץ' ועינת וילף, ש"עברו את כל גבולות המוסר", לדבריו. "יחימוביץ' לא הכניסה שקל לאוצר המדינה", הוא אומר, "לא ראיתי את יחימוביץ' מפגינה עם עובדי פרי הגליל. היא עסוקה בלחרחר ריב בחברה הישראלית בין העשירים למעמד הביניים. עינת וילף, שאף אחד לא שמע עליה קודם, קופצת על עגלה נגד הטייקונים, לא מבינה מה היא מדברת ופשוט מסיתה".

יחימוביץ' ווילף נאבקות בבעיה מאוד אמיתית בישראל, הריכוזיות, שהן מאמינות שיש לה חלק בתחרות הנמוכה ובמחירים הגבוהים.

"הבעיה היא אחרת לגמרי", משיב גורם בכיר בעל עבר בשירות הממשלה. "יש בעיה של כמה מונופולים שלא מטפלים בהם, כמו מלט, יש בעיה של הפרטה מופקרת מבית מדרשו של נתניהו ושל כלכלה כאילו חופשית, שאין דבר כזה בעולם. נכסים ריאליים ופיננסיים הם בכלל לא הבעיה. הבעיה היא תוצאותיה של ועדת בכר, שלקחה עשרות מיליארדים שישבו בבנקים מפוקחים והעבירה לכמה משקיעים חסרי אחריות, שהשקיעו אצל תשובה, לבייב ונוחי בלי צידוק כלכלי ובלי פיקוח אלה בטחונות קיבלו. וביבי שאחראי לכל זה, שהיה אביה הרוחני של ועדת בכר, במקום להאשים את אלה שנתנו את הכסף כמעט בכוח, מאשים את אלה שלקחו".

ומה יקרה אם התוצאה תהיה סדרת צעדים שתצר את צעדי אנשי העסקים?

"אתה יכול לתת לחם ושעשועים להמונים, אבל בסוף היום חייבים לנהוג באחריות ולשמור על כלכלה חזקה", משיב הגורם הבכיר בקהילה העסקית. "העובדה שישראל נפגעה פחות מהמשבר של 2008 נבעה לא רק מאחריות הממשלה, אלא גם מאנשי העסקים החזקים שעמדו כאן. לא ראית אנשי עסקים שנופלים ובנקים שפושטים את הרגל. אי אפשר לייצר פלגנות ומחנאות בחברה הישראלית. לשים את אנשי העסקים המובילים בצד של הרעים זה טעות. אם ירצו להקריב אותם, כולם ישלמו את המחיר, ולא רק הם. כי אם ינסו להמציא גזירות וחקיקות שיקשו עליהם להשקיע פה בארץ, תהיה בעיה".

זה האיום הקבוע של המילייה העסקי - נלך להשקיע במקום אחר.

"אני יודע שאומרים, 'נראה אותם מוצאים איפה להשקיע', אבל אני נגד התפיסה שאנשי עסקים הם אסירים שחייבים להשקיע פה. הם משקיעים פה כי הם רוצים, אבל זו טעות להתייחס אליהם כאל שבויים שהממשלה יכולה לעשות בהם כרצונה".

אתה מתעלם לגמרי מהאטימות שהם גילו - מחירי הסלולר, המזון. הנה ראינו שאפשר למכור קוטג' בחמישה שקלים. אז למה מכרו בשמונה?

"אני מאמין שהמחאה תייצר שינוי תודעתי גם אצל החברות ותמחיש את הצורך להגביר קשר עם הקהילה ועם הסביבה. וזה הישג אדיר של המחאה".

גבול הטעם הרע

איזה חלק היה לצמרת העסקית בשנאה המתעוררת כלפיה? תלוי את מי שואלים. אחד ממנהלי החברות המובילות בתחום הבנייה למגורים דווקא יכול להבין למה הופנו חלק מהחצים אליהם: "יש אנשים שמושכים יותר אש כי התנהגו בצורה לא ראויה, הן באירועים ראוותניים והן בהתנהלות עסקית. אילן בן-דב טיפל באג"ח בצורה חובבנית. יצחק תשובה עכשיו מתקן את הרושם הרע סביב דלק נדל"ן. אני חושב שהציבור יכול להבין שמישהו עשה טעות ולא יכול לעמוד כרגע בהתחייבות. אבל הוא לא יכול להבין מי שעשה טעות ביד אחת וחוגג ביד שנייה. זו בעיית יחסי ציבור שמטופלת לא נכון.

"בנוסף, האנשים שחוטפים היום הם אלה שדאגו בשנה האחרונה להיות כל הזמן בתקשורת, פיתחו פולחן סביבם והיום הם משלמים את המחיר. זה לא קורה למשפחת עופר - למרות כל מה שחטפה מהתקשורת בעבר - כי היא מתרחקת מחשיפה תקשורתית".

"הטייקונים רוצים שיאהבו אותם", מעיר בציניות דמות בכירה במשק, שבעבר היה בכיר בשירות הציבורי. "והיום יש להם בעיה של אהבה. להצבתם כמטרה אין כל השפעה ברמה העסקית, אבל ברמה האישית - כן".

גם אתה סבור שיש לאנשי העסקים המובילים חלק בכעס נגדם?

"לא חושב", משיב הגורם המוביל בקהילה העסקית. "בארץ את לא באמת רואה תחושה של אדנות, של עריצות ושל נהנתנות חריגה, שאפשר לחלק לקסטות של עשירים ועניים".

בכל זאת, החתונה של אלעד תשובה ביער בן שמן עם 1,300 איש, הייתה בהחלט מנקרת עיניים.

"יצחק תשובה הוא לא נהנתן שמסתובב ברחוב עם סמלי סטטוס מנקרי עיניים, אבל זה כספו, והוא רצה לארח יפה את אורחיו. החתונה יצאה מפרופורציה בגלל האדרה של התקשורת, זה היה בסמוך לחתונה של ויליאם וקייט ונורא רצו חתונה מלכותית משלנו. נכון, בנו מזרקות ובמות, אבל התקציבים של החתונה לא התקרבו לתקציבים שכתבו. זו לא הייתה חתונה של סיגרים וקוויאר. יחד עם זאת, יש לנו מעבר לפינה שתי חתונות בחודש ספטמבר (של ג'ייסון אריסון ושל רונה דנקנר), וגם הן ירכזו הרבה מאוד תשומת לב על רקע המחאות. אני מתאר לעצמי שהן יהיו יותר צנועות ממה שתוכנן בתחילה".

הגורם מתחילת הכתבה, שעובד בשירות חלק מבכירי המשק, דווקא סבור ש"חתונה בשבעה מיליון שקלים והשחתת יער בן שמן זה גס ודוחה, אבל מכאן ועד לשנאה הזאת? שוכחים שרובם לא גנבו. חלקם קנו בזול חברות שהופרטו, חלקם התמנפו בצורה מוגזמת ומסוכנת באמצעות כספי ציבור. אבל הכול באופן חוקי, והם מעסיקים עשרות אלפי עובדים בישראל.

"חלק מהביקורת מאוד מוצדקת, ולגיטימי לרסן אותם ברגולציה: לגיטימי ונכון להוריד דמי קישוריות, לשקול הפרדת נכסים ריאליים מפיננסיים, להגביל שכר בכירים בחברות ציבוריות ולפרק חלק מהפירמידות או להטיל עליהם מגבלות. לא לגיטימי לכתוב שהגיע הזמן שהם ימכרו את כל אחזקותיהם לציבור ויישארו רק עם 10%. זה בולשביקי וזה נוגד את עקרונות השוק החופשי".

המדינה היא הבעיה

מה שהוציא את המחאה לרחובות ולבניית אוהלים היה התחושה שהדיור - אם בשכירות או בקנייה - רחוק מהישג ידם של המוחים. אולם זה היה רק חלק ממכלול של דברים. "המחאה מתפרצת דרך הנדל"ן", אומר מנהל החברה המובילה לבנייה למגורים שצוטט קודם לכן, "כי הוא אולי הדבר הכי פיזי ומוחשי שיש כאן, אבל זאת איננה מחאת נדל"ן אלא מחאה, מאוד צודקת, של שכבת ביניים אינטליגנטית וחרוצה, שבשנים האחרונות נשחקה כלכלית בשל עליות המחירים הגדולות ועליית המסים העקיפים בצורה בלתי סבירה. זו אוכלוסייה שלא מחפשת קיום בסיסי אלא קיום ראוי, ולמרות שרכשה השכלה והיא עובדת קשה, היא אינה יכולה בשנים האחרונות להשיג אותו. אנשים שעובדים אצלי ומרוויחים 16-15 אלף שקלים לחודש, וגם בן או בת הזוג שלהם עובדים, נאלצים לבוא, למרות הבושה שהם מרגישים, ולבקש ממני הלוואה ועזרה כשיש הוצאה חריגה".

מגורים הם אחד הדברים שקשה להשיג.

"אני לא זוכר מתי היה קל לקנות דירה. הבעיה דוחקת היום כי זו התקופה שהכי הרבה אנשים נהנים מנגישות להון עצמי מספיק כדי לקנות דירה, וזה מה שמעלה את המחירים. המחאה היום קצת הורידה את מחירי הדירות, אבל זו ירידה שנובעת מאוגוסט שהוא חודש חלש, והשוק ממשיך למכור דירות".

אפשר לייצר עוד דיור?

"ודאי, ואפילו מהר. רק שלמדינה יש כאן ניגוד עניינים. היום, מתוך עלות הדירה הסופית, בין 50% (בפריפריה) ל-70% (בתל אביב) הם הקרקע והמסים. רוב הקרקעות הן בבעלות המדינה, והיא גם זאת שנהנית מהמסים. והמדינה אומרת לעצמה, כדי לטפל בחלב ובחינוך חינם שדורשים עכשיו, אני צריכה כסף ומקורות, וזה אחד המקורות הכי מהירים ויציבים להכנסות למדינה. איך היא תוותר על זה?".

כלומר המדינה אשמה בעליית מחירי הדיור.

"כן. המסים על הקרקעות עלו בצורה דרסטית, והמדינה ממקסמת בתרגילים שונים את מחירי הקרקעות, קובעת במכרזים מחירי מינימום מטורפים ומבטלת מכרזים שלא הגיעו למחיר המינימום שלה. המדינה, ולא אף אחד אחר, אחראית לעליית המחירים של הקרקעות. כיוון שהיא לא משחררת קרקעות, נוצר מחסור בקרקעות זמינות לבנייה, וכך היא משמרת את המחירים הגבוהים שהיא דורשת עליהן".

אתה, כמי שבונה דירות למגורים, יכול להוזיל את המחירים?

"כמעט ולא. נניח שהייתי רוצה להוזיל דירות ב-20%, רמת הגמישות שלי לעשות זאת כמעט לא קיימת. 25% מעלות הדירה הוא מחיר הקרקע. עוד 25% מסים. 30% ממחירה הן עלויות הבנייה, שגם הן התייקרו בשל מדיניות כוח האדם של המדינה סביב הטיפול שלה בבעיית העובדים הזרים. 20% שנותרו הן מימון ורווח, וקבלן שלא יציג בתוכנית שלו רווח ראוי, לא יקבל מימון וערבויות בנקאיות לפרויקט שלו".

אז מה עושים?

"בהחלטת ממשלה אפשר ברגע להוריד מחירי קרקע, לשחרר מחירי מינימום. אפשר להחליט שבאזורים מסוימים פוטרים דיור ממע"מ, או מעודדים בניית דירות להשכרה, או קובעים סובסידיה למשתכן. לא חסרות דרכים. אבל פעולות כאלה הן רב תחומיות ולא נראה לי שיש גוף שמסוגל להוביל פעולה כזאת".

אולי ועדת טרכטנברג תעזור?

"הוועדה איננה צעד רציני כי זה לא יכול להיות רציני. הממשלה משתמשת בוועדה כדי ליזום תהליכים שממילא רצתה ליזום, כלומר לייצר דרך מהירה, לא התקינה ביותר, לעקוף פקידים ורגולציה. אי אפשר לפתור את הבעיה כך. צריך ועדה כדי לשנות סדרי עדיפויות - להחליט קטגורית שתקציב הביטחון גדול מדי, שמספיק אלף תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם, שכסף הולך לפיתוח ולא בהתנחלויות אלא בנגב. ואז יתפנה תקציב. אבל את כל אלה טרכטנברג לא יכול לעשות. אז הקמת הוועדה היא אמצעי להרגיע ולסתום את פיות המוחים".

הדמות הבכירה בעלת העבר בשירות הממשלה, שצוטטה קודם לכן, חריף הרבה יותר. "המדיניות של ביבי נורא פשוטה - למשוך זמן עד שהעסק יירגע, ולזרוק כמה עצמות פופוליסטיות. הטמבלים ברוטשילד רוצים חינוך חינם מגיל שלושה חודשים והממשלה המטופשת תיענה להם. מי שייהנה מזה יהיו חרדים וערבים, ומי ישלם? מעמד הביניים. במקום לעשות דבר פשוט, על כל ילד בגיל 18 לתת זיכוי במס, וכך רק מי שעובד ייהנה מזה. יש 150 אלף תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם. הערבים הם 20% מהאוכלוסייה ואחוז הגבייה מהם עומד על 2%".

וההתנחלויות?

"ההתנחלויות, שהיו פעם בעיית ענק, הן לא בעיה גדולה היום, כי בשנתיים האחרונות לא השקיעו בתשתיות שם".

גם אחד מבעלי חברות הנדל"ן הגדולות בארץ מתקשה להאמין שוועדת טרכטנברג תשנה משהו מהותי. "לבי עם החבר'ה באוהלים", הוא מסכם, "שקשה להם להיתלות באיזו כתובת אופטימית. יש כאן מדינה שצריכה טיפול שורש, המדינה במובנים רבים מקולקלת, וההנהגה מתפקדת בצורה לא מספיק מוצלחת. אין לי הסתייגות מכל צעד שיחליטו שהוא טוב למדינה, לא העלאת מס חברות ולא כל צעד אחר. אם יגיעו למסקנה שמס חברות צריך לעלות כי זה יותר נכון למשק - בסדר, גם אם בטווח הקצר זה פחות נעים לי. אבל המצב כרגע הוא שלא עושים כלום. הגענו לסיטואציה שההנהגה מחושקת, קבלת ההחלטות בעייתית, אין יד מכוונת, ואם יש לחץ בכיוון מסוים, רצים מהר לדון בסוגיה הזאת.

"אנחנו משולים לחברה עסקית שלא מתנהלת טוב. דמייני חברה עסקית שההנהלה שלה אומרת, רגע, אנחנו לא בעלי הכשרה מספקת לקבל החלטות. ניקח עשרים איש שיישבו הרבה זמן, חלק מההמלצות נקבל וחלק לא, ומה שנרצה לקבל - לא נוכל בגלל לחצים פוליטיים. אין מנהיגות, זה שורש הרע, ואת זה ועדת טרכטנברג לא תוכל לשנות".

 טייקוני ישראל אחזקות בולטות