איך כפו על ברק מכונית יקרה?

ניסוח התגובה של ברק הוא דוגמה קלאסית לאחיזת עיניים ולניסיון להטעות את הציבור

אתמול (ה') פורסם ב"מעריב" כי שר הביטחון ביקש ממינהל הרכב לשדרג את מכונית השרד שלו ל"מכונית אאודי מדגם A8 היוקרתי, שעלותה נאמדת ב-1.5 עד 2 מיליון שקלים... כיום נוסע ברק ברכב יוקרתי לא פחות: אאודי A6, בשווי שוק של כ-400 אלף שקלים".

כפי שקורה לעתים קרובות, התגובה מעניינת יותר מהידיעה: "שר הביטחון, אהוד ברק, לא פנה ולא ביקש להחליף את רכבו. ההחלטה באיזה רכב ינהג שר הביטחון נתונה אך ורק בידי אנשי מינהל הרכב במשרד הביטחון בשיתוף היחידה לאבטחת אישים של השב"כ. שר הביטחון לא עוסק בענייני רכבים".

הניסוח הזה הוא דוגמה קלאסית לאחיזת עיניים ולניסיון להטעות את הציבור.

היוזם והנהנתן

שר הביטחון לא פנה? כי הוא לא צריך לפנות, יש אחרים שעושים את זה בשבילו; שר הביטחון לא עוסק בענייני רכבים? ברור שלא, יש אחרים שעוסקים בכך עבורו. יש הרבה מאוד נושאים במשרד הביטחון שהשר אינו עוסק בהם, אולם הוא יודע עליהם, מאשר או פוסל אותם.

כלומר, בין שביקש, בין שלא ביקש, יש בידי שר הביטחון הסמכות להטיל וטו על כל דבר ועניין במשרדו, כולל החלפת המכונית. משאינו עושה כך, הרי שהוא, אהוד ברק, בחזקת המבקש, היוזם, הנהנה, וכמובן, כרגיל, גם הנהנתן.

ברק הרובוט?

המגיבים מבקשים שנאמין כי לברק אין כל סמכות או השפעה על הנושא. תראו את הנוסח: "ההחלטה באיזה רכב ינהג שר הביטחון נתונה אך ורק בידי מינהל הרכב" וכדומה. אך ורק! לברק עצמו אין מה לומר. מביאים לו מכונית, הוא לא יודע מה ולמה, רק מתיישב בה, נוסע לדרכו - אולי אפילו בלי להרגיש שהחליפו לו את המכונית? אולי בלי לדעת באיזו מכונית הוא נוסע? אולי מינהל הדיור הממשלתי גם כפה על ברק להתגורר בארמון אקירוב?

תכליתם של תפקידי יחסי הציבור היא מבחינת החוק לשרת את הציבור! כלומר, להביא לידיעתו עובדות אמת. להאיר את עיני הציבור. אלא שבמשך השנים זה הפך להיות דבר שונה בתכלית. עכשיו העיקר הוא לשרת את הבוס, וכאשר יש צורך - "לעבוד" על הציבור. לטייח, לבלבל, לפזר עשן - כמעט כל אמצעי כשר כדי לגדל ולרומם את הבוס השלטוני וגם כדי להרחיק מעליו פרסומים שליליים, בין בנימוקי אמת, בין באמצעות עובדות שקריות, ובין - וזה האמצעי הפופולרי - ניסוחים מעורפלים שמעטים העיתונאים החרוצים מספיק לחדור דרכם.

לא אשמת הדוברים

חשוב להדגיש: אני ממש לא מאשים את הדוברים, רובם הם חבר'ה אינטליגנטים, נחמדים ורוצים לעזור. אבל הבוס מצפה שהם ידאגו לפרסומים חיוביים עליו ושיוציאו אותו מהבורות שהוא חפר לעצמו. לא מעניין אותו איך ישיגו את המטרות האלה. הברירה בידיהם היא לעשות את רצון הבוס, או שיוחלפו על ידי מי שכן מוכן לעשותו, וכאלה יש לא מעטים.

הציבור משלם כדי שיטעו אותו

את החשבון של היועצים למיניהם משלם הציבור, אנחנו. נוצר, אם כן, מצב שבו אנחנו, הציבור ההדיוט, ולעתים האידיוט, משלמים כדי שיוליכו אותנו שולל. כלומר, כדי שיעשו לנו שטיפת מוח.

למרות זאת, מוזר שעד היום לא נעשתה בדיקה רצינית או בדיקה כלשהי של התנהלות מערכות התדמיות ויחסי הציבור של הממשלה. האם הם פועלים בהתאם למה שקבע החוק? האם יש לחייב את הציבור בתשלום עבור פעילות העומדת בניגוד לאינטרס שלו? האם הולכת השולל נעשית באמצעים שאינם בלתי חוקיים (להבדיל ממוסריים)?

אליך, לינדנשטראוס

שטיפת מוחו של הציבור, וזה מה שקורה בפועל, היא עניין רציני מכדי שיעבור ללא בדיקה. רצוי מאוד שהמבקר מיכה לינדנשטראוס יקבל על עצמו את הבדיקה החשובה הזאת. הוא עומד לפרוש די בקרוב, ויש מקום לחשש שאחריו יבחרו באדם פחות עצמאי ואמיץ ממנו.

צרו איתנו קשר *5988