הדור שחיכינו לו. הוא כאן

צ'לסי היא קבוצה ששכר העובדים שלה ב-2010 היה השלישי הכי גבוה בכדורגל העולמי אחרי ברצלונה וריאל מדריד; מאיורקה שרדה בעונה הקודמת בליגה הספרדית, שבה אותן ברצלונה וריאל משחקות; קייזרסלאוטרן סיימה שביעית בבונדסליגה; פאלרמו? שמינית בסרייה A; רובין קאזאן נתנה הופעה מרשימה בליגת האלופות; ושמועות עקשניות טוענות שאפילו סלטיק וסטנדרד ליאז' הם מועדונים מכובדים באירופה. מה משותף לקבוצות האלו: כולן מרכיבות את ה-DNA הנוכחי של נבחרת ישראל.

במשך שנים ארוכות הכדורגל הישראלי ייחל לרגע הזה, וסוף סוף הוא הגיע. הכדורגלן המקומי הבור והנפסד התחיל לצאת בהמוניו ליבשת בתקווה להביא איתו בחזרה לנבחרת את הידע החדש שצבר בחוץ. בסגל של לואיס פרננדז לצמד המשחקים מול יוון וקרואטיה יש 15 ליגיונרים, לא כולל חמישה שנעדרים הפעם משלל סיבות כאלו ואחרות (ורמוט, קינן, ברדה, שהר ובונדר).

מעבר לעובדה שמדובר כמובן על מספר השגרירים הגבוה אי פעם, הסגל הזה לפחות ברמת הפוטנציאל אמור לספק משהו שעוד לא היה בישראל. הדור הנוכחי עוד עשוי להתברר כהכי גדול שצמח כאן. להגדרה "דור הזהב" זכה אמנם גם דור הכדורגלנים הישראלי של שנות ה-90', אבל הדור הנוכחי אמור להאפיל עליו בכמה דרגות. כי יש הבדל אחד ענק בין הדור של אז לבין הדור שצומח כרגע: אי אפשר בכלל להשוות של הישראלים הנוכחיים באירופה לבין אלו שבזבזו לעצמם ולנו את הזמן בשנות ה-90'.

***

ברקוביץ' ורביבו היו נושאי דגל הליגיונרים בשנות ה-90', אבל עם כל ההערכה לווסטהאם ופנרבחצ'ה, ברקוביץ' ורביבו אפילו לא היו קרובים לחתימה בקבוצות בסדר הגודל שבניון נע ביניהן בארבע השנים האחרונות. לרוזנטל דווקא היו כמה שנים לא רעות באנגליה. כאן בערך נגמרת הנציגות הישראלית המכובדת באירופה של הניינטיז.

ככל שיורדים למטה בהיררכיה של כוכבי אותו עשור אנחנו מגלים כי: ליוסי אבוקסיס לא היתה כלל קריירה באירופה; לבנין היתה קריירה אפורה ביבשת ששיאה עלייה עם ברשיה מהסרייה B; לנמני ("אל טורטילו") היתה שנה באירופה שהוא ישמח לשכוח; שלא לדבר על הרומנים המביכים של זוהר, אמסלם וגרייב עם קריסטל פאלאס; או על הקדנציה של אלון מזרחי שהיה היחיד שהצליח לשחק ב"קבוצה אם-בת (של רומא)".

מלבד שנה אחת של רביבו בפנרבחצ'ה, אף אחד מאותו דור מיתולוגי אפילו לא הצליח להעפיל אל ליגת האלופות. לשחקני הדור הנוכחי כבר יש ביחד 18 עונות בצ'מפיונס (4 מתוכן של בניון).

מי שסבל מכל הסיפור הזה היא בעיקר הנבחרת: השחקן הישראלי לא למד כלום מהטיולים שלו בחו"ל, לא התאמן ברמות הבאמת גבוהות, לא שיחק ברמות הבאמת גבוהות - וזה בא לידי ביטוי גם כשלבש את המדים הלאומיים כשמולו עמדו שחקנים שכן היו במקומות האלו.

***

כל זה כמובן לא אומר שאת התוצאות של הדור החדש נתחיל לראות כבר מחר בצהריים בבלומפילד. ככל שזה נוגע למשחקים בינלאומיים וליכולת לחזות את התוצאות בהן, רב הנסתר על הגלוי.

הנה דוגמה: ראסל ג'רארד, פרופסור למתמטיקה מבית הספר הלונדוני לעסקים CASS, בדק תוצאות של 22,130 משחקי נבחרות בין השנים 1872-2001. אחרי שהבין כי קיימת קורלציה בין התוצאות לבין נתונים אובייקטיבים של כל מדינה (גודל האוכלוסייה, הכנסה ממוצעת לתושב וכמות משחקים בינלאומית כוללת), ניסה ג'רארד לבדוק מי הנבחרת הכי מצליחה בהיסטוריה ביחס ל"תנאי השטח" שלה. ובכן, אם לוקחים בחשבון רק את השנים 1980-2001, ישראל מקום 27 במחקר של ג'רארד (עם 42% ניצחונות ב-126 משחקים). יוון רק במקום ה-34 (עם 48% ניצחונות, אבל תחת "תנאי שטח" טובים יותר משל ישראל).

אבל המחקר של ג'רארד, שהוא המקיף ביותר שנעשה אי פעם על כדורגל בינלאומי, לא הצליח לחזות את העוצמה האמיתית של יוון, שבשנת 2004, שלוש שנים לאחר שג'רארד הפסיק לאסוף נתונים - זכתה באליפות אירופה.

אז אם פרופסור למתמטיקה הגיע אחרי שבע שנים של מחקר סיזיפי למסקנה עצובה: שבעצם אין שום מסקנה על כדורגל בינלאומי - מה לנו כבר נותר להגיד?