אסור לה להתחתן עם המאהב

מי שחי בשלום עם המושג "בעל", מתקשה פעמים רבות לעכל את השימוש במונח "בועל"

כבר לפני כ-60 שנה הסתייג ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, מהשימוש במונח "בעלי" בטפסים ממשלתיים, והציע להחליפו במונח "אישי", בשל הקונוטציה השלילית שמעורר המושג בעלות בהקשר לחיי נישואים.

לאחרונה פרסמה האקדמיה ללשון העברית באתר האינטרנט שלה מאמר תחת הכותרת: "בעל - האם ראוי למצוא תחליף למילה", ובו הצעות שונות להחלפת המילה "בעל" במונחים שוויוניים יותר, בינהם "אישי" "רע" (בסימטריה ל"רעיה") או בן-זוג.

קשה לדעת אם התחליפים יצליחו להשתרש בציבור הרחב, אך לפחות אחד המקומות שבהם ניתן להניח בהסתברות גבוהה ביותר שהמונח "בעל" בהחלט לא יפוג מן העולם הוא בית הדין הרבני.

ולא רק בבעל עסקינן בבית הדין הרבני, אלא גם בבועל, הוא המאהב, וגם מי שחי בשלום עם המושג "בעל", מתקשה פעמים רבות לעכל את השימוש במונח "בועל". אין ספק כי מן ההבדלים בשימוש בשורש א.ה.ב לשורש ב.ע.ל ניתן ללמוד הרבה על יחסו והסתכלותו של בית הדין על המאהב ותרומתו לחורבן הבית הזוגי.

השימוש הנפוץ במושגים "בעל" ובועל" בבית הדין הרבני הוא בפסקת ההגבלה שבית הדין הרבני מוסיף לעיתים לגט, תחת הניסוח: "אסורה על בעלה ובועלה", כאשר מתגלה כי במהלך הנישואים האישה בגדה בבעלה.

פיסקת ההגבלה מבוססת על מסכת סוטה בהלכה, אשר פורשה כמחייבת את בתי הדין הרבניים להביא את בני-הזוג לגירושים במקרה של בגידת האישה, וכן למנוע בעתיד נישואים של האישה עם המאהב. העונש המוטל על הבוגדת הוא כה נחרץ, עד כי לא יעזור לה גם אם הבעל עצמו סלח לה על בגידתה, ואפילו אם בני-הזוג התפייסו ורוצים לשוב לחיי נישואים זה עם זו.

המקרה של מרגנית לוי

פסקת ההגבלה מעוררת הרבה התנגדות ותרעומת לאורך השנים, ומפעם לפעם בג"ץ אף נאלץ להתערב בהחלטותיו של בית הדין הרבני. בשנת 1975 היה זה סיפורה של מרגנית לוי שהעסיק את בית המשפט העליון: בני-הזוג לוי נפרדו בפועל בשנת 1971, אך התגרשו בצורה רשמית רק בשנת 1973. בתמימותה, כבר למחרת הגט, מרגנית פנתה לבית הדין הרבני בבקשה להחיש את משלוח תעודת הגירושים לביתה, מהנימוק שהיא הרה מבן-זוגה הנוכחי שמחה שרון, ואצה דרכה להינשא לו בטרם ייוולד ילדם.

כמובן שמדובר בטעות משפטית קשה מצידה של מרגנית, מכיוון שפנייתה עוררה את בית הדין לגלות את העובדה שמרגנית הרתה לבן-זוגה בעודה נשואה לבעלה, ובית הדין הנפיק לה בתמורה תעודת גירושים אשר כללה את פסקת יום הדין: "אסורה על בעלה ובועלה", ובכך מנע ממנה להינשא כדת וכדין לבן-זוגה - לא רק טרם הולדת ילדם, אלא לעולם.

מרגנית פנתה לבג"ץ, אשר הוציא צו האוסר על בית הדין כעיקרון להוסיף פסקאות הגבלה לתעודות גירושים, אך צו זה התבטל עד מהרה בעקבות יוזמה של משרד הדתות לפצל את תעודת הגירושים לשני מסמכים שונים: תעודת גירושים ומעשה בית דין.

מבחינה אסתטית פסקת ההגבלה אכן לא מופיעה עוד על תעודת הגירושים הרשמית, ובכך מפחיתה את הפגיעה בפרטיות בעת הצגתה בפני רשויות שונות, אך מבחינה מעשית של נישואים מחדש, אין קיום לתעודת הגירושים ללא מסמך מעשה בית דין, אשר עדיין כולל את פסקת ההגבלה במקרה של בגידה.

מרגע שנכתבה פסקת ההגבלה במסמך הנלווה לתעודת הגירושים, המלחמה להסירה אינה פשוטה, והיא מתמקדת בעיקר בהיבטים הפרוצדורליים של ההליך. אם ההחלטה על האיסור ליהנשא מחדש לבעל או למאהב ניתנה ללא נוכחות האישה, האישה יכולה להגיש בקשה לביטול או שינוי החלטה שניתנה במעמד צד אחד בתוך 30 יום.

כמו כן, יש לדעת שמאחר שפסקת ההגבלה פוגעת לא רק בזכויותיה של האישה להינשא למאהב, אלא גם בזכותו של המאהב להינשא למי שהוא רוצה, בג"ץ חייב את בית הדין הרבני לשמוע גם את עמדתו של המאהב בעת הדיונים בשל כללי הצדק הטבעי, ואם למאהב לא ניתנה זכות העמידה בבית הדין - הרי שיתכן שיש בסיס לביטול ההגבלה.

ליהיא כהן-דמבינסקי, עו"ד מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה בגלובס