עושים כמו אריגנטון, אבל בשקט

פרד וילסון הוא אחד המשקיעים הבולטים בזירת ההיי-טק האמריקנית. קרן ההון סיכון USV, שהוא אחד השותפים בה, היא אחת הפופולריות בארה"ב. יש לה השקעות בטוויטר, זינגה, Foursquare ועוד הרבה אחרות. אך וילסון הוא גם בלוגר שכותב באינטנסיביות בבלוג בשם AVC.

בסוף השבוע האחרון התייחס וילסון לפעילות של חברת Disqus (מלשון Discussion, דיון) שגם בה הוא משקיע.

לפי התובנות של וילסון, הקורא יניח כי מדובר בחברה מעניינת, ימהר להיכנס לאתר החברה, וייתכן שגם יוריד או יקנה את התוכנה. האם ניתן להגדיר את וילסון כחסר אתיקה בעקבות כך? נראה שרק אדם תמים במיוחד יניח שהטקסטים בבלוג נטולי אינטרסים.

את אותן ההגדרות בדיוק ניתן להכיל גם על מייקל ארינגטון - בלוגר ומשקיע שכותב על החברות שבהן הוא מעורב ומעודד קוראים להכיר אותן. וילסון, ארינגטון, ורבים אחרים שפעילים בסצנה הטכנולוגית עושים את אותו המסלול: הכרת החברות, השקעות בהן, ודיווח על כך לתעשייה.

משקיעי ההיי-טק נעו על הסקאלה הזו נעו מאז ומעולם. כדי לקדם חברה בתחומי השבבים והתקשורת למשל, המשקיעים ניצלו קשרים, תובנות ויכולות; במרחב הטכנולוגי החדש שבו חברות רבות פעילות במרחב הווירטואלי, התפקיד הזה עובר לבלוגר, או משתמש רשתות חברתיות, עתיר הטראפיק, והוא זה שיכול לקדם את החברות.

ארינגטון הוא נציג קולני של עולם האינטרנט החדש, אך יש עוד בלוגרים רבים שעושים זאת בשקט.

בתחרות טק-קראנץ' מנסים לאתר חברות סקסיות עם רלבנטיות לרשתות החברתיות. הזכייה וההשתתפות עצמה בתחרות מספקות לחברות זנב ארוך של יחסי ציבור. אם כך, עד כמה באמת שונה הבלוגר, או משתמשי רשתות חברתיות שמתייחסים לתחרות בפלטפורמות הללו, מהמשקיע הקלאסי?

הביקורת על ארינגטון והאתיקה שהוא נוקט בה אינה רלבנטית לתחום שבו גם סיקור תמים לכאורה של חברה אינו רחוק כל כך מקידום שלה.