שאיפות לחוד ותוצאות לחוד. חנה אזולאי-הספרי, שחקנית אדירה וכאן בתפקיד המחזאית, רוצה לחדור את הסטריאוטיפ. לשנות אותו. לא עוד "מרוקאי סכין" ושאר ייצוגים אוטומטיים לדמות המרוקאי חם המזג, היא רוצה להציג מזרחים חדשים. ישראלים חדשים, אם לנקוט בלשון המחאה. לשם כך היא מגייסת את משפחת דהן, שבה ההורים מרים (שרה פון שוורצה) ומקסים (מתי סרי) אמנם מרוקאים "עתיקים" על כל המשתמע מכך, אבל הילדים, על פניו, הכי לא. הבן דור (דרור דהן) פעיל במגמה ירוקה, הבת האמצעית חופית (ליז רביאן) לא רק מחזיקה בשם טרנדי אלא גם בעצמה יוצאת מארון השמרנות וחיה עם בת זוג, והבת הקטנה עלמה (הדס מורנו) היא פקאצת פייסבוק פרובוקטיבית שלא נותנת סיבה לדמיין שהיא שומרת את בתוליה לערב הכלולות.
אזולאי-הספרי מאשרת את העניין גם בראיון לתוכניית ההצגה: "אחת המטרות שלי היא בהחלט לשנות את התדמית המביכה שיצירות מסוימות קיבעו בקשר לציבור המזרחי בזיכרון הקולקטיבי שלנו".
אני אמנם סקפטי באשר למשקל ש"מימונה" פרי עטה תייצר על הזיכרון הקולקטיבי של צופיה, אבל גם אם כן, הרי שאפשר לומר בבטחה שאת המטרה הזו אזולאי-הספרי מפספסת. במקום להציג מזרחי חדש, היא מנציחה את זה הישן. הסטריאוטיפ האלים, הצעקני, המאיים והקנאי דר לו הן בדמויות הדור הראשון, אב המשפחה, והן בדמויות הדור השני, בעיקר בדמות הבן, שגם היה מסתערב בצבא אז דיר באלאק לעצבן אותו. אותו בן שאמנם משכיל, ירוק ומתקדם בתפיסה החברתית שלו, אבל בארוסתו מור (גלי בן-גיאת) הוא נוהג בקנאות, באלימות ובגאוותנות שבישראל, חדשה או ישנה, מצדיקות צו הרחקה. למען האמת, אני מעז לומר שאם מחזאי שאינו נמנה עם העדה היה מעז לייצר טקסט כזה הוא היה נאשם בגזענות, שלא לומר בפטרונות.
יאללה מכות
אבל זה לא רק הטקסט. אף שהוא עמוס מדי בפרטים ובלא מעט פרובוקציות ריקות (כולל קריצה לא מאוד מתוחכמת ל"אויב העם" של איבסן), יש בו הצפה של דילמות חשובות לגעת בהן, שיכולות היו לייצר דרמה ראויה. אבל במקום בימוי שינמיך את הווליום, ויעדן במעט את רף העצבים כמעט בכל תמונה - מטריפת הביצים ועד להטרפת ההורים, הבמאי כפיר אזולאי בוחר להעצים ולהעצים ולהעצים את המשפחה הרותחת הזו. כולם על כולם ויאללה מכות. מימונה? נסו מסיבת צעקות. זה אמנם מייצר הרבה אקשן על הבמה, ורבות הודות לכימיה בין מתי סרי לשרה פון-שוורצה, גם מצליח לגעת פה ושם, אבל התוצאה היא מוגזמת ומלאכותית, ושל בימוי שפועל נגד המחזה הרבה יותר מאשר בעדו.
לסיכום, עצם הבחירה של אזולאי-הספרי לפרק את יום ההכנות למימונה לגורמים היא מרתקת, וכזו שאכן מזמינה הר געש להתפרץ. אחרי הכול מדובר אולי בסממן הכי מרוקאי שחדר את גבולות הישראליות (גם אשכנזים חוגגים היום מימונה - תאמינו לי, הייתי בכמה). אולם את הר הגעש הזה היה צריך לנווט חכם יותר, לדעת מתי להעלות את הווליום, אבל לא פחות חשוב, גם מתי להוריד אותו.
"מימונה" מאת: חנה אזולאי-הספרי, בימוי: כפיר אזולאי, תיאטרון בית ליסין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
